יום רביעי. 27 בדצמבר 2006.
בוקר.
סבינה לא מאמינה לחזאים. יותר מדי אכזבות, גורמות לסבינה לא להאמין. לא לצפות. כמו עם גברים 
המצלמה כבר איתה. טוב נו. מחליטה לצלם את המעונן שבשמיים:
השעה 13:00 שלג קל בעבודה. לא רציני. סבינה יוצאת לאוניברסיטה. עם האוטו. גם ככה לא יורד שלג רציני. ובטח לא ירד.
מגיעה לאוניברסיטה. קררר נורא. מסתבר שהאוניברסיטה נמצאת על הר גבוה. נכנסת לשיעור הראשון
סמינריון. משועממת. כמעט נרדמת. יום ארוך עוד לפני.
מישהו יוצא החוצה וחוזר מיד: ""שלג!". פותחים את התריסים החשמליים (הפקולטה ל.. נו..).
ואוו.
מלא מלא שלג.
ועוד יותר מלא. המונים.
המרצה ממשיך לדבר, אבל אנחנו כבר לא איתו.
בוהים עם חיוך דבילי בחלון.
הוא מבין את הרמז. אומר שהוא רצה לדבר על טובת הילד, אבל נראה לו שטובת הילדים מולו היא לצאת החוצה, אז הוא שחרר אותנו חצי שעה לפני סוף השעור.
כולם יוצאים. שולפים מצלמות (דה!) בוהים בלבן לבן הזה. משתוללים בשלג. גמני. הלכה העייפות. יצאה החוצה הילדה הקטנה עם האור בעיניים והחיוך שנתקע. ש-ל-ג 
צילמתי אותם:
ואת זה:
ואת זה:
ואז ירדתי לברר אם הלימודים ממשיכים.
בדרך עלה מישהו מהמזכירות ואמר-תלכו. שיעורים מבוטלים. שמחה יורדת במדרגות, ואז מגלה שהמפתחות של האוטו לא בידיים שלי. כס.
היסטריה קלה. מליון אנשים במסדרונות. אם נפל לי-אין מצב שאני מוצאת אותם. ואז אני תקועה פה. לבד. ודמט. חוזרת במסלול שהלכתי בו. ואז שואלת מישהי שהיתה איתי בשעור אם היא ראתה אולי במקרה מפתחות. מישהי מאחוריה אומרת-אה. הם שלך. הנה. קחי. השארת אותם על השולחן בחדר. מישהו למעלה אוהב אותי. (או שלא. כי אז למה איבדתי. או כן. כי יש שלג. טוב, אני אשתוק).
בדרך לאוטו, צילמתי עוד כמה תמונות:
זו לא ברורה. נכון. אבל זה מה שאהבתי בה. מעבירה את האווירה של הבלגאן של השלג:
בדרך פגשתי מישהי מוכרת. הציעה לקחת אותי לאוטו שחנה רחוק. אולי זו היתה טעות, אבל אי אפשר לדעת. היא נהגה, ואני צילמתי:
שעה וחצי! שעה וחצי!! לקח לנו להקיף את האוניברסיטה (במצב רגיל: חמש דקות אולי).
אבל בסוף הגעתי לאוטו שלי, שחנה כמעט לבד בחניה. הורדתי את השלג, והמראתי לדרך במהירות 10 קמ"ש.
תוך כדי דיברתי בטלפון עם כל העולם וצילמתי (כמה נקודות זה?) :
צילמתי גם את השלג שנשאר על האוטו:
ועכשיו. טוב. לפני שעה, צילמתי את זה, אבל זה קורה גם עכשיו - זה מה שרואים מהמרפסת:
חג שלג שמח!!!