עוד פוסט שהעלתי מהעבר. כי החלטתי שכל עוד הבלוג הזה קיים, הפוסט הזה יופיע בו ביום הזכרון.

עדי רוזן (רוז'נסקי) 1974-1995

אני כבר בת 33, ועד היום לא חוויתי מאוד מקרוב אובדן שקשור למלחמות ופיגועים. עדי היא הפנים שאני זוכרת, מישהי שהכרתי מקרוב לא מעט שנים ואני רוצה להקדיש לה את הפוסט הזה.

עדי נולדה ב- 25.11.1974. גרה במושב ביצרון. עדי היתה ילדה מקסימה, יפה וחייכנית. מאוד חכמה ומאוד חברותית - תמיד במרכז העניינים - תמיד מוקפת חברים, תמיד יוזמת דברים, איכפתית, כשרונית מאוד - ילדה מוצלחת. פייה קטנה.

למדנו ביחד מכיתה א' עד כיתה יב'. ביסודי היינו חברות מאוד טובות. זוכרת שהיינו כותבות כל הזמן מכתבים ארוכים אחת לשניה בזמן שבו לא היינו יחד. לא רוצות לפספס שום רגע. בתיכון התרחקנו - כל אחת פנתה לכיוון אחר - רכשה לה חברים אחרים והקשר בינינו כמעט נותק. עם מי שהיו חברים שלה באותה תקופה לא היה לי ממש קשר - אף פעם לא התחברתי אליהם. לא ממש יודעת למה התרחקנו כל כך. זה פשוט קרה. הסתפקנו בחיוך כשנתקלנו אחת בשניה וזהו. אבל למרות המרחק - תמיד היתה שמורה לה פינה חמה אצלי. המשכתי להעריץ את האנרגיות הבלתי נגמרות שלה. את האופטימיות, החוכמה והחייכנות שלה. המשכתי לאהוב אותה מרחוק. אף פעם לא יכולתי להגיד או לחשוב עליה משהו רע, כי היא היתה רק טוב.

באותה תקופה הייתי מאוד סגורה וביישנית. לא היו לי הרבה חברים בתיכון. כשהתקופה הזו הסתיימה העדפתי להשאיר אותה מאחורה. היחידה שהמשיכה איתי זו מירב. חוץ ממנה יש עוד כמה אנשים בודדים שאני מדברת איתם לפעמים וזהו. כשפגשתי אנשים שלמדו איתי בתיכון בתקופה שאחרי הלימודים, ולא נמנו על קומץ החברים שלי באותה תקופה, אף פעם לא עצרתי לדבר איתם ואפילו לא אמרתי שלום. התעלמתי. את עדי לא ראיתי מאז מסיבת הסיום בתיכון. לא היה לי מושג איפה היא ומה קורה איתה. יום אחד, אחרי שכבר השתחררתי מהצבא, נסעתי לתל אביב עם מי שהיה אז החבר שלי ואחותי. תוך כדי הליכה ברח' הירקון פתאום ראיתי את עדי. היא היתה שם עם החבר שלה. נעצרנו והתחלנו לדבר כמו אז - בין גיל 6 ל- 12. כאילו רק אתמול נפרדנו אחרי יום לימודים. עמדנו שם מעל רבע שעה ודיברנו במהירות. מנסות לדחוס באותן דקות כמה שיותר אינפורמציה. אם לא הסיבה שבגללה הגענו לשם והאנשים שהיו איתנו, בטח היינו ממשיכות לדבר עוד המון זמן. כל כך שמחתי לפגוש אותה. פתאום הרגשתי כמה התגעגעתי. הקסם של אז שוב היה באויר. הלכתי משם מחוייכת. סיפרתי להרבה אנשים על הפגישה הזו ולכולם אמרתי שדבר כזה יכול היה לקרות רק עם עדי.

כמה חודשים אחרי הפגישה הזו, שהפכה להיות הפגישה האחרונה, עדי נהרגה בפיגוע בבית ליד. זוכרת שכמו בכל הפעמים שקדמו לפיגוע הזה, הטלויזיה היתה פתוחה והדברים כאילו עברו לידי. התחילו להגיד שמות של ההרוגים. נעצרתי להסתכל ואז הופיע השם שלה על המסך - עברה בי צמרמורת... פעם ראשונה שהשם מוכר. פעם ראשונה ואחרונה שזה היה שם של מישהי שאהבתי. בכיתי שעות. לא מצליחה להבין איך זה יכול להיות.

הייתי בלוויה ובאזכרה אחרי השנה הראשונה. מאז לא הייתי באזכרות. זה הרגיש לי כמו משהו אינטימי של האנשים הקרובים לה, שהיו קרובים גם אחד לשני - ואני לא הייתי חלק מהם. אבל הגעתי אליה פעם בשנה. קרוב ליום השנה לפיגוע או ליום הזיכרון - להביא לה פרחים. להגיד לה שאני זוכרת. ומתגעגעת. רק היא ואני. לפעמים הייתי מספרת לה מה קורה איתי ומנחשת איפה היא היתה נמצאת בכל שלב. ולפעמים רק באתי. עמדתי ליד הקבר שלה כמה דקות. שותקת. משחזרת שוב ושוב את הפגישה האחרונה שלנו. מנסה לזכור את הרגעים שלנו מפעם. עדיין לא ממש מבינה מה היא עושה שם.

אני חיה את החיים שלי. עסוקה בענייני היומיום הרגילים. ולפעמים היא צצה. לא תמיד ברור למה. עוברת לי בראש. חיוך מהול בעצב. ביום הזיכרון היא הפנים שאני רואה מולי. היא המבט שאני זוכרת. לא יודעת אם אחרי הפגישה ההיא, או בשלב מאוחר יותר, היינו חוזרות להיות חברות - אף פעם אני לא אדע. מקיימת איתה סוג של חברות במצב שנוצר.

כשכתבתי את הפוסט הזה בפעם הראשונה, דיפדפתי בספר זכרונות שלי מכיתה ו' ומצאתי זיכרון שהיא כתבה לי רגע לפני שסיימנו את בית הספר היסודי. (היה גם אחד מכיתה א', אבל שם היא כתבה מילים לפי האותיות של השם שלי. בעייתי). החלטתי לצרף לכם את הקטע מספר הזכרונות. סוג של נגיעה מהילדה המדהימה הזו, שתישאר לנצח בת 20. פייה קטנה.

עוד שנה עברה.

מחר אחרי העבודה, אני אקנה פרחים ואסע לעדי.

שוב, אחרי כולם, כשבית הקברות כבר יתרוקן.

הקבר שלה יהיה מלא פרחים שהביאו עוד אנשים שזוכרים, ומתגעגעים.

ואני אעמוד שם לכמה דקות, איתה... 

הדף של עדי באתר יזכור.