(התחיל להיכתב ביום רביעי בלילה)

כן. זו אני. זו האמת.

אבל רק לגבי המשפחה שלי.

אם היה אפשר הייתי סוגרת את כולנו בבית אחד, צמוד לבית חולים עם המומחים הכי גדולים, ושומרת על כולם קרוב אלי.

עם הזמן מגלה שאני ממש פוחדת כשכל אחד מהמשפחה הקרובה שלי (אבאמא, אח, אחות, אחיין) נמצא בסכנה מסוימת. בעיקר ענייני בריאות. או יותר מדויק-כל מיני חשדות לבעיות בריאות, אבל גם מצבים שיכולים להתברר כמסוכנים עבורם, ואפילו כשהם נוסעים בכבישים.

כשמישהו מהם נוסע רחוק, אני בחרדות עד שהם חוזרים.

זה מטריד אותי. מפחיד אותי.

אז ביום ראשון אבאמא נסעו לצפון. מחכה כבר לראות את האוטו נכנס לחצר בשבת, או להגיע מהפגישה שקבעתי עם חברה, ולראות שהאוטו בחניה. ברגעים אלה אחי נוסע לארבעה ימים בנגב, ואני מתה מפחד. מהנסיעה. מהטיול. שיקרה לו משהו. רוצה שכבר יחזור.

אני לא פוחדת עלי.

כשמדובר בי התחושה נעה בין: "לי זה לא יקרה", ל"מה שצריך לקרות יקרה, ואין מה לעשות".

בגלל זה גם כשאני מדליקה נרות כל יום, אני מבקשת בשבילם שיהיו מאושרים ובריאים.

לעצמי אני מסתפקת ב"מאושרת". אני חושבת שבשבילי המילה הזו היא הכל.

מחכה עם הפוסט הזה, כי אני אפילו פוחדת שלהוציא אותו לבלוגספירה כרגע יכול להביא מזל רע. הוא יצא אחרי שכולם יחזרו בשלום.

לא קל עם הפחד הזה.

מוצאי שבת-עדכון:

כולם חזרו.

אמנם, ככל שמדובר באחי, מסתבר שהיה סוג של בסיס לחששות, אבל למזלי יש מי ששומר עליו, ועכשיו גם הוא בבית שלו.

הסבינה במצב רגיעה...

ובמעבר חד-

כמה כיף לפגוש חברה שקצת נעלמה לי לאחרונה,

ולחגוג איתה יומולדת במסעדה מצוינת.

מתה עליך, מאמוש