כבר כמעט שבוע בבית.

השתחררתי מבית החולים ביום חמישי שעבר לשיקום הארוך בבית.

לא שמעתם ממני כי המחשב היה בתיקון, חזר יותר מת ממה שהלך ורק היום אבא הביא את המחשב שלי מהדירה. יאי.

כואב לי.

לפעמים מאוד.

לפעמים פחות.

לרגעים לא כואב. אבל לצערי אלו רגעים קצרים שעוברים מהר.

התלות באחרים קשה לי.

בגלל זה אני נלחמת כל יום כדי להצליח יותר. כדי לכבוש עוד טריטוריה של עצמאות.

החיים בבית יפים יותר.

נקיים יותר.

(למרות שגם לתקופה בבית החולים היו הרגעים המוארים שלה. ולא מעט-אם הביקורים המפתיעים והמרגשים לעיתים, שיחות טלפון מפתיעות, צוות מסור ועדין, שחלקו ממש מסתובב עם כנפיים על הגב, אחרת קשה להסביר את המסירות והסבלנות האינסופית).

אבל כאמור, גם בבית עדיין כואב. לפעמים פחות, אבל כואב.

היום פעם ראשונה פיזיוטרפיה בבית. 4 תרגילים די מפגרים, בינינו, אבל מנכה כמוני דורשים כזה מאמץ, שמשאיר אותי אחריהם כואבת נורא.

רוצה להודות לכולכם על התגובות (מבטיחה להגיב מחר). כאן ובעולם האמיתי. חייכתם אותי בתוך התקופה הדומעת הזו עם האיכפתיות והדאגה.

היום התווספה לבאסה סיבה נוספת. פעם ראשונה מאז שעברתי לגור בירושלים שאני לא אהיה בה כשהשלג יורד. כס. 9 שנים לא הפסדתי אף שלג. הייתי נשארת בשבילו שבתות. ועכשיו-אני בגלות. עוקבת בטלויזיה ומתפללת שהחזאים יטעו ולא ירד שלג (סליחה, ירושלמים, על האגואיסטיות). אם התפילות שלי לא יענו - אז תהנו מלא! גם בשבילי!

מניחה שיגיע גם פוסט מפורט על בית החולים :)

נאלצת להיפרד כי אמא עייפה ואני עדיין לא יכולה לעלות לבד למיטה, מה שאומר שסיוט השכיבה במיטה יתחיל מוקדם היום

נשתמע

איים באק.