יכולה:

-לנהוג! (בינתיים למרחקים קצרים, כי עדיין כואב, אבל במרחקים כאלה זה נסבל).

- להכין לי לבד לאכול (אבל עדיין נעזרת הרבה בשירותיו של אחי בעניין הזה).

- לעלות ולרדת במדרגות בלי שום השגחה.

- ללכת עם קב אחד ולפעמים אפילו בלי כלום. בעיקר בפיזיו' אבל גם קצת בבית. מרחקים קצרים. עדיין לא כמו פעם (פחח...) אבל זו התחלה.

- עשיתי רגליים!! (אמנם מסתובבת עם גרביים עד הברך, כדי לחמם את הרגל, אבל די להפקרות!)

- ישנה בהנאה על צד שמאל (הבריא). (טוב נו. להנאה אחראי גם האוקסיקונטין שעדיין מלווה אותי בלילות).

לא יכולה:

- להלביש מכנסיים בעמידה.

- להתקלח בעמידה.

- אמא עדיין איתי במקלחת. אבל יותר בשביל הבטחון ובשביל להביא את המגבת בסוף. את הרוב אני עושה לבד.

- להגיע לגעוואלד  (מאוחר מדי; רחוק מדי; קר מדי בירושלים; צריכה כסא נמוך יותר מכסאות בר; אוקסיקונטין שטוב לכאב לא טוב לנהיגה). 

הרגלים חדשים:

-מסתכלת למטה כשאני הולכת. על הרגליים. כדי שלא תהיינה טעויות בדמות מעידות מיותרות. לא יכולה ללכת ולהסתכל גבוה יותר. מפחדת.

השבוע התחלתי(חזרתי?) לטיפולים ברפואה משלימה. ליד ההורים. שוב מחטים, ונעים בכפות הרגליים. כמה התגעגעתי.

אופטימיות מתובלת ברגעי יאוש.

לאופים שביניכם: הספר של קרין גורן. של העוגות. מעולה. אחי מכין משם עוגיות כל שבוע. בינתיים נוסו בהצלחה: עוגיות שוקולד מושלגות, ביסקוטי, בראוניז שוקולד וגבינה, עוגיות מייפל.