חג רודף חג בתקופה הזו. עוד לא שכחנו את פסח, וכבר הדרך לירושלים מכוסה דגלים, והיום בבוקר כבר אפשר לראות את כל הרכבים בצידי הדרך מכוסים בדגלים גדולים וזרי פרחים. בין לבין יש גם את היום הזה - יום השואה, שבתוך כל העומס האישי, כמעט ועבר לידי. השירים השקטים ברדיו כל הדרך הבוקר עשו לי לצאת קצת מהבועה ולחשוב, ולהיזכר.

כמו בשנתיים הקודמות, גם עכשיו, מפרסמת את הפוסט שלי ליום השואה.

בשנים שלי פה איבדתי סבא ושתי סבתות. הסבים והסבתות שלי שרדו את השואה, אבל לא את הזיקנה.

שלושה מהסבים סבתות שלי היו עם מספר.

זוכרת אותי כילדה מחפשת מספרים על ידיים של אנשים מבוגרים. סימן שהם כמו סבא והסבתות שלי.

רק אחרי הרבה שנים הבנתי שלסבא ולסבתות היתה ה"פריווילגיה" להיות באושוויץ, כי זה המקום בו שמו מספר על האנשים.

המקום היחיד שנתקלתי בזה חוץ מידיים של אנשים זקנים כשהייתי ילדה היה הגב של הפרות ברפת. זה היה לי מוזר.

עוד משהו שאני זוכרת ממני כילדה זה שידעתי ש"נאצים" זה דבר רע. זוכרת שבגלל זה שנאתי "נעצים". זה היה נשמע לי דומה מדי ומשהו שחייב להיות רע.

סבא וסבתא מהמושב לא דיברו הרבה על השואה.

עם סבא בכלל היה קשה לנהל שיחות כי הוא כמעט לא ידע עברית, אבל כולנו ידענו בגדול מה קרה. כנראה מקרובי משפחה-

סבא היה במהלך המלחמה במחנה עבודה. הוא היחיד בלי המספר על היד.

הוא איבד הורים ושלושה מששת האחים שלו במלחמה. ואחיינית. ו-אשה. בהריון.

בשבעה מצאנו כמה תמונות שלה שהוא הצליח להביא משם. ותמונה מדהימה שלהם ביחד.

היו גם כמה תמונות של אחיות של סבא, והאחיינית, ושל אח, בחור יפיפה שהיה שחקן כדורגל מוכר בהונגריה. 

הדבר היחיד שיכולנו לקשר למלחמה בהתנהגות של סבא היה ההרגל שלו לשמור ה-כל. הבית מלא קופסאות ריקות של כל דבר. אסור היה לזרוק כלום.

סבתא היתה מדברת יותר. על החיים לפני ואחרי המלחמה. פחות על המלחמה עצמה.

גם היא איבדה שם בעל. והורים.

היו שני סיפורים שהיא היתה חוזרת עליהם הרבה-הסיפור על הפגישה שלה עם האחים שלה אחרי המלחמה בבית. תמיד היתה זולגת כשהיא היתה מספרת על זה. למזלם הגדול היא ושני האחים שלה שרדו את המלחמה. האח הרביעי עלה לארץ לפני המלחמה. בחזרה הזו הביתה היא מצאה, בין היתר, את הסידור של אמא שלה של יום כיפור. לפני לא מעט שנים, כשהתחלתי ללכת לבית כנסת בכל יום כיפור, היא נתנה לי את הסידור הזה, ומאז זה הסידור שממנו אני קוראת. הדפים כבר מצהיבים ומתפוררים, אבל אני לא יכולה להחליף אותו באחר חדש.

הסיפור השני, שסבתא היתה חוזרת עליו הרבה בשנה לפני שהיא נפטרה, כשהזיכרון כבר תעתע בה, הוא הסיפור על הפרידה מאמא שלה. הם הגיעו לבירקנאו. עמדו ברחבה והתחיל המיון של האנשים. היתה איתן שכנה עם התינוק שלה. הן ידעו שמחפשים אנשים שיכולים לעבוד. לא היה להן מושג מה קורה עם אלה שלא יכולים. הן האמינו שהמבוגרים והילדים הולכים פשוט להיות במחנה ולא לעבוד. סבתא שלי אמרה לאמא שלה שהיא צעירה וגם השכנה, וביקשה מאמא שלה לקחת את התינוק של השכנה וללכת לאיפה שהולכים האנשים שלא צריכים לעבוד. שלא כדאי שהיא תצטרף לעובדים. אמא של סבתא לא רצתה. היא רצתה לבוא עם האנשים שהלכו לעבוד, אבל סבתא דאגה לה והתעקשה. ממש דחפה לה את התינוק לידיים כדי שתלך לאן שהולכים האנשים האחרים. שתנוח. סבתא זוכרת שהן ממש התווכחו. בסוף אמא שלה נכנעה, אבל סבתא אומרת שהיא הביטה בה במבט כועס כשסבתא והשכנה התרחקו לכיוון האנשים שהופנו לעבוד. זה המבט האחרון שהיא זוכרת. אחרי זמן קצר סבתא והשכנה שמו לב לעשן שחור שעולה מכמה בניינים. הן גם הריחו ריח רע. סבתא שאלה את הנשים הותיקות יותר מה זה העשן הזה ולמה הריח. אמרו לה ששם נמצאים המבוגרים והתינוקות. ששורפים אותם. ככה נודע לסבתא על הזוועה הנאצית. על המשרפות. מאז היא היתה אכולת רגשות אשם. היא האשימה את עצמה שבגללה אמא שלה מתה. אם היא לא היתה מתעקשת אולי אמא שלה היתה באה איתה לעבוד ולא הולכת עם תינוק בידיים למשרפות. בשנה האחרונה סבתא היתה מבולבלת. היא היתה חוזרת שוב ושוב על משפטים כי היא שכחה שהיא אמרה אותם. אני זוכרת אותה מספרת לי את הסיפור הזה שוב. ושוב ושוב. במרווחים של כמה דקות. לפעמים רק את המשפט האחד: "אני לא אשכח את המבט שלה. היא כעסה עלי. בגללי היא הלכה לשם". ובוכה. נורא לחשוב כמה סיפורים נוראיים כאלה יצרה המלחמה המזעזעת הזו.

ועדיין, אחרי כל הזוועות. והדברים הקשים שהאנשים האלה עברו-סבא וסבתא שלי היו אנשים נפלאים. מלאים באהבה. וחייכנים. הם הצליחו לבנות חיים חדשים. ולהנות מדברים. זכיתי בסבא וסבתא מקסימים. חבל שהם אינם..

בפוסטים הקודמים סיפרתי שיש סבתא שאני מנסה ולא מצליחה לזכור את המספר על היד שלה. עכשיו, במסגרת המעבר, מצאתי דף נייר קטן ועליו המספר של סבתא. נזכרתי בזה רק עכשיו, כשקראתי את הפוסט משנה שעברה. כשאני אחזור הביתה אני אנסה למצוא את הפתק ואכתוב אותו כאן. פה זה בטוח ישמר.

את הפוסט בשנה שעברה סיימתי בתמונה ששלח לי דוד שלי לפני יום השואה, בה סבתא מדליקה נרות שבת. את התמונה, ככה ציינתי לפני שנה, הוא צילם שבועיים לפני שסבתא נפלה ושברה את הרגל. סבתא לא שרדה את השבר הזה. כלומר: הניתוח הצליח, אבל הסיבוכים שקשורים לפציעה וניתוח בגיל שלה הביאו להתדרדרות מהירה במצב שלה, ובסופו של דבר למוות שלה, שהיה מהיר מדי ואכזרי. הנפילה שלי לפני שלושה וחצי חודשים גרמה לשבר זהה לשבר של סבתא. כל התהליך שעברתי-בית החולים, ההליכה עם הליכון, ישיבה בכורסא של סבתא שהכניסו לי לסלון, צורת ההליכה בחודש הראשון - הזכירו לכולם את סבתא. חבל שהיא לא חזרה לעצמה, כמוני.

אז גם השנה, סבתא'לה הקטנה שלי:

לזכר בני המשפחה שלי, שנספו בשואה, ואלו ששרדו את השואה, אבל כבר לא איתנו...