הרבה חיילים מתו במלחמה ההיא, לפני שנתיים.

הרבה חיילים מתו כאן בכלל.

אבל היה משהו אחר בשני החיילים האלה.

תקופה ארוכה שהתנהלנו פה כאילו הם עדיין בחיים.

כאילו הם עוד יחזרו.

שנתיים שהמשפחות שלהם עשו הכל כדי שיחזרו.

שהם היו לנו בתודעה.

אני מודה שבאיזשהוא שלב, די מזמן, הגעתי למסקנה עם עצמי שהם בטח מתים.

מן תחושה שאם לא - הצד השני היה מתאמץ להשיג הרבה בשבילם כבר מזמן.

שבטח בהעדר טיפול ראוי, גם אם הם היו עדיין חיים כשהם נשבו, הם לא שרדו את כל הזמן הזה.

התלבטתי הרבה גם לגבי העסקה הזו.

למזלי לא הייתי צריכה להחליט, ואני לא מקנאת באלו שכן,

אבל אני זוכרת שמתישהוא חשבתי שההחלטה לבצע אותה לא היתה נכונה.

שאם מדובר בגופות, לא נכון לתת תמורתם מחבלים חיים.

שאנחנו מסכנים את גלעד.

אבל פתאום אתמול,

כשהסתובבו שמועות שאולי מישהו חי,

פתאום חזרתי לקוות.

כל כך קיוותיי שלפחות אחד מהם יחזור חי.

התחלתי להאמין שזה אפשרי.

שאולי עוד יהיה סוף טוב וכולנו נבין שבסופו של דבר זו אחת ההחלטות הטובות ביותר שהתקבלו פה. ואיך מישהו העז להיות נגדה.

היום, מול השידור החי בטלוויזיה, החזקתי אצבעות.

הזמן כאילו לא זז, וכל כך ריחמתי על המשפחות שבשבילן אותן שעות בטח נראו כמו נצח.

חוסר הידיעה. והתקווה. והחשש מהגרוע מכל.

כשהאיש של החיזבאללה התחיל לדבר ליד הצלב האדום, משתעשע בקצות העצבים החשופים שלנו,

הרגשתי שהמתח הזה יכול להרוג.

הלב שלי פעם כל כך מהר.

עדיין האמנתי.

ואז הובא מול המצלמות ארון שחור אחד.

ולרגע עוד קיוויתי שמתוך האנשים יצוץ חייל שני, מובל על ידי אנשי חיזבאללה.

וכולי הייתי צמרמורות.

אבל אז הגיע עוד ארון.

כשאמרתי בקול שאולי.. אולי כשיפתחו את הארונות יגלו שבאחד מהם יש מישהו חי - אמרו לי שדי עם הנאיביות הזו, אז הפסקתי.

אם היו מצליחים לקחת אותם למדינה מיד אחרי התקרית שבה הם נפגעו סביר להניח שהם היו עוד שני חיילים שנהרגו במלחמה ההיא, והשמות שלהם עברו לידינו לכמה רגעים/שעות. קרנית היתה עוד אלמנה, שהיינו משתתפים בצערה ביום ההודעה על מותו של אודי ואולי גם ביום של הלוויה, ובסרטים של יום הזיכרון. את ההורים היינו רואים בידיעות בחדשות והם היו חוזרים להיות אנונימים כמה ימים אחר כך.

אבל אודי ואלדד מתו לנו לאט.

ואני מאמינה שרובנו נזכור תמיד את השמות.

ואת הרגעים מורטי העצבים של היום הזה.

עדיין מקווה לסוף אחר עם גלעד. טוב יותר.