זה התחיל כמו עוד יום.

יום שני. 14 בינואר 2008.

בשמונה בבוקר עוד הספקתי לנהל שיחת מחשב של רבע שעה עם חבר טוב באותם ימים מאי שם, כי יצא שנפגשנו מול המחשב בתפר של סוף היום שלו ותחילת היום שלי:

8:09 AM הוא: ברכות על העבודה החדשה!!!!!

אני: עוד לא אמרתי כן, אבל אתמול היה יום מאוד נחמד

היום אני שוב שם ואז אגיד להם מה החלטתי

הוא: ואני מבין שהחלטת...

אני: סוג של

הוא: אז החלטת ואת מחכה בינתיים לראות אולי ימצאו מישהו אחר לעבודה ואז לא תצטרכי להחליט?

אני: לא. אין מישהו אחר. הם מתייחסים אלי כבר כאילו החלטתי ומציגים אותי במסדרונות כעובדת החדשה במחלקה

הוא: אז למה את נשמעת כל כך מהוססת?

אני: כי אמרתי יומיים, ואני אחליט בסוף היום הזה. אתמול שוב היה רגוע ושוב א' אמר שזה לא מייצג. אני תוהה מה זה הלחץ שמדברים עליו :) 

הוא: את אולי לא רגילה ללחץ, אבל את חושבת שלא תוכלי לעמוד בו?

אני: אני לא יודעת מקווה..

הוא: טוב, אז רק תודיעי לי מתי אפשר כבר להגיד מזל טוב

....

אני: אני עוד מעט יוצאת ל....

...

הוא: בהצלחה בעבודה החדשה שעוד לא הסכמת לה, אבל אם אני לא אדבר איתך היום אז בטח תסכימי כבר אז ברכות מראש

אני: תודה :)

...

הוא: יומנעים בעבודה

8:25 AM me: טנקס. גמלך. המשך יומנעים וכאלה.

ויצאתי.

החנתי את האוטו בחניה בעבודה הקודמת והלכתי למקום החדש,

בידיעה שעוד כמה שעות ההתלבטות אמורה להסתיים ואני צריכה לקבל החלטות ולחזור לעבודה הקודמת להמשך היום.

נכנסתי לשטח המקום החדש,

התקדמתי לדלת הכניסה הראשית, שלפניה משטח גדול מאבן ירושלמית.

היה קר.

כל כך קר.

הסתכלתי מסביב.

עולה על משטח האבן בדרך לדלת שמאחוריה מחכה לי מקלט מהקור.

ואז שמתי לב שמאז אתמול מישהו שם סרט על מסלול הגישה לנכים.

שניות של לנסות להבין למה.

להוריד את המבט, להבין מה הסיבה שבגללה צץ הסרט הזה.

שברירי שניה של לקלוט את הקרח שכיסה את משטח האבן (לימים למדתי שאלו מי הנקיון הקבועים שהפעם קפאו בגלל הקרה), להחליט שעדיף לרדת ממשטח האבן, להתחיל לשנות את כיוון ההליכה..

ו...

ה-נפילה.

נפילה שהתחילה את החיים החדשים שלי...