זה אמור היה להיות פוסט מיואש.

מניחה שזה היה נשאר כזה אם הייתי קמה אתמול מהמיטה בלילה וניגשת למחשב (יה. רייט).

נכנסתי למיטה ב- 22:00. שוב עם הידיעה שלפני 8 שעות של שכיבה כואבת, נטולת שינה.

ב-22:30 התחלתי לבכות. מייאוש. שבועיים וחצי נטולי שינה זה מייאש. ומתיש.

בכיתי על הכאב. ומתוך תסכול. כשהתקשרה חברה חדשה שהכרתי בבית החולים אמרתי לה שאני רוצה את הרגל הקודמת שלי בחזרה. שנמאס לי. שאין לי כוח יותר לכל התהליך הזה. מה עשיתי שזה מגיע לי?!

אבא הרגיש מאוד רע עם הבכי שלי. הביא לי, לבקשתי, חצי כדור שינה של אמא, ואמר שאני ארגיש נוח להתקשר אליהם בכל שעה אם אני צריכה משהו בלילה (אז באחת וחצי התקשרתי אליו שיבוא לעזור לי לרדת מהמיטה כי אני צריכה פיפי).

סדין חשמלי שאחותי שלחה לי לא עבד, אז הלכתי לישון עם כרית כוסמת מחוממת על המקום של הניתוח. אני חושבת שזה עבד קצת. גם פיתחתי תיאוריה שבכי מפחית כאב (וגם צעקות). בקיצור-אני חושבת שבין להציץ על השעון ב: 00:45, 2:00, 3:30, 4:45, 5:10, 5:39 - ישנתי קצת. כס.

היום עצמו, עד עכשיו, היה יותר טוב, כדרכם של הימים בתקופה הזו:

הוא התחיל בשיחת גוגל עם עמית שנתקע בשלג בעבודה (הלוואי עלי. בכיף הייתי לוקחת על עצמי את הצרה הזו במקום זו שנפלה עלי).

המשיך בסנדוויץ' מושקע שאחי הכין לי, כרית כוסמת שעושה את הכאבים יותר נסבלים, שיחה עם ע', שיחות מצחיקות בשפת תינוקות עם האחיין המדהים שלי, וצעדים ראשונים עם הקביים הקנדיים שהשאלתי מיד שרה, בעזרתה של הפיזיוטרפיסטית החמודה שעוזרת לי להחזיר את הרגל לתפקוד (מדהים כמה תרגילים פשוטים נהיים מסובכים כשהרגל אחרי ניתוח). אפילו עליתי בעזרתה (ובעזרת קב אחד) 2 מדרגות, אבל זה היה מפחיד מדי אז היא ויתרה לי על שעורי בית שקשורים למדרגות והבטיחה שנעבוד על זה בשבוע הבא.

החלום שלי: לעבור לילה בלי כאבים. להצליח לישון לילה שלם על הצד, כמו פעם.