"לורי היא צלמת חתונות שצילמה מאות טקסי נישואין במשך שלוש-עשרה שנים. לורי היתה נשואה בעבר לזמן קצר, ועברה גירושים שוברי לב. אהבה בשבילה היא משהו שצריך להתרחק ממנו כמו מאש, והיא בוחרת להסתתר מאחורי המצלמה ולצלם אחרים, שמאמינים באהבה בכל ליבם... בלה-בלה-בלה... ספר שיחזיר גם לקוראים הספקנים ושבעי האהבות שביניכם, את האמון בקשר אמיתי עם בן או בת זוג..."

כמה מילים בכריכה אחורית של ספר שעשו לי לבחור אותו מבין כולם.

מחכה כבר למצוא זמן לקרוא אותו (רשימת טו-דו החל מסוף השבוע הבא).

חוץ מזה בחרתי גם את "שואה שלנו". היה מי שאמר שהשילוב של השניים מצחיק.

כמה מזל שסלקום יצאו במבצע חדש. יש תמורה בעד התעריפים שעולים ועולים. 5 ספרים במאה ש"ח. הבנתי שאפשר לקנות 15. נראה לי שאני אקנה בשבוע הבא גם את "הבושם". עוד המלצות יתקבלו בברכה.

ובמעבר חד-

ואולי לא. כי גם לחסרת תרבות קריאה שכמוני נבירה בספרים יכולה לעשות נעים בלב-

פגון.

אושר ענק.

ויחד איתו פחד גדול.

פגון עוד לא הפנים את העובדה שהוא כבר ילד גדול ואמור להשאיר את הפגות מאחוריו.

כמו אז, גם היום, יש לו הפסקות נשימה.

זה מפחיד נורא. אותנו ואותו.

אתמול עשיתי עליו בייביסיטר בבית של אבאמא.

העובדה שאמא במרחק צעקה נתנה לי את האומץ לשמור עליו.

הייתי עייפה, אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו. לוודא שהוא נושם.

תמיד הייתי חרדתית כזו עם תינוקות. מתרכזת בגוף הקטן ומוודאת שהוא עולה ויורד.

עם פגון לפחד הזה יש בסיס.

באיזשהוא שלב החלטתי לנסות לישון. נשכבתי עם הראש שלי מול שלו. מלטפת אותו. בודקת שבתנוחה הזו אני מצליחה להרגיש את הנשימות הקטנות והקרות שלו על הפנים שלי. רק אז עצמתי עיניים. מרוכזת בלהרגיש את הנשימות שלו.

שנ"צ משותפת עברה בשלום.

היום היה פחות מזל.

אחרי טיול ראשון של פגון עם אמא-סבתא-דודה בחנויות, חזרנו הביתה ואחותי ואני נשכבנו על המיטה עם פגון שקיטר, כרגיל, אחרי ארוחת צהריים שעשתה לו קצת כבד בבטן. קראנו לאמא שתעשה משהו שירגיע אותו. כשהיא התקרבה אחותי כבר שמה לב שמשהו לא בסדר.

פגון נמתח לאחור, והתחיל להכחיל.

אמא הרימה אותו והתחילה לנסות להחזיר אותו.

כל הפעולות הרגילות לא השפיעו.

אחותי ואני התחלנו לבכות.

אבא נלחץ. גם אמא. פגון לא הצליח לחזור לנשום בתקופה שנראתה כמו נצח.

אחותי התקשרה מהר לקרוא לאבא שלו. בניגוד להפסקת הנשימה של פגון שנראתה ארוכה נורא, היה נראה שהאבא הגיע תוך שניה. כולו לבן. רגע לפני שהוא הגיע פגון חזר לנשום. כולנו קרסנו. הרגליים של אמא, שהכי תיפקדה ברגעים האלה, רעדו.

פגון היה מפוחד ומותש. ההפסקות האלה מפחידות אותו כל כך. הוא היה נראה כזה אומלל.

הרופאים שבדקו אותו עד עכשיו אמרו שזה המצב. שעד גיל שנה זה אמור לעבור. בשבוע הבא הולכים לעוד רופא.

פחד נוראי שהופך לשגרה של פעם בשבוע.

כל ערב כשאני מדליקה נרות אני מבקשת דבר ראשון שפגון יהיה בריא ומאושר. אמן.