אופסילאמבה

"אני תוהה למה קוראים להן שיני בינה... ככל שהן גדלות, ככה לומדים יותר דברים? אני למדתי שכואב ללמוד."

יש לי חיבה לספרי התבגרות וגם לספרים שנכתבו ע"י מהגרים. לכן קפצתי משמחה כשהגעתי לספר "היום מחר, אותו דבר" של פאיזה גאן. חיבבתי גם את מימדיו הצנומים ואת השפה השנונה שאמרו לי שזה ספר שאוכל לשקוע בו ולקרוא אותו ברצף יחסי .

הספר מספר את סיפורה של דוריה, נערה צרפתיה ממוצא מרוקאי שחיה עם אימה בפרבר עני בפאריז (אביה עזב את אימה לאחר שלא יכלה ללדת לו בן זכר). דוריה היא נערה שנונה אינטליגנטית ומפוכחת עם הומור עצמי וכמות לא מבוטלת של מרירות שפוחתת ככל שהיא מתבגרת . מצחיק אבל אני ראיתי אותה כסוג של מרגי ויכולתי לדמיין אותה כותבת בלוג.

הספר עכשוי מאד ויש בו הרבה סממנים תרבותיים של חיי המהגרים בצרפת היום. הבנתי מהקדמת המתרגמת, דורית דליות רובינוביץ שיש בו הרבה משחקי מילים וסלנג צרפתי כך שהייתי ממליצה למי שיכול לקרוא אותו בשפת המקור.

עוד כמה טעימות:

"אמא שלי חשבה שצרפת זה כמו בסרטים בשחור-לבן משנות השישים. הסרטים ההם עם שחקן שנראה יותר כמו ילד טוב, ושמספר כל מיני סיפורי גבורה לאשה שלו כשסיגריה תקועה לו בזווית הפה. היא ובת דודתה בוכרה הצליחו לקלוט את התחנות הצרפתיות הודות לאנטנה ניסיונית שאולתרה מסיר קוסקוס אלחלד. לכן, כשהגיעה עם אבא שלי לליברי-גרגאן בפברואר 1984, היא האמינה שהם עלו על הספינה הלא נכונה וטעו בארץ."

"יש כאלה שמקווים במשך כל חייהם לשוב למולדתם. אבל רבים חוזרים לשם רק בארון קבורה שנשלח במטוס כמו סחורה ליצוא. כמובן, הם חוזרים לאדמתם, אבל לא בדיוק כפי שציפו..."

ג'וליאנה

ולעניין אחר. מזמן לא עשינו פה מועדון קריאה. מה דעתכם שנחליט על ספר לדון בו? אני מציעה את

"המינגווי וגשם הציפורים המתות" של בוריס זיידמן. אשמח לשמוע גם  הצעות אחרות

אם כבר צירופי מקרים  אני קראתי השבת ספר מהארץ הסמוכה, סין, ובבית השארתי את הספר הנוכחי בו התאהבתי ואותו אני גומעת מעט מעט: הדרך הצרה לאוקו, על משורר הייקו.

אבל על ההייקו בפעם אחרת, אחרי שאסיים, והפעם הפוסט יהיה על הספר שקראתי בשבת האחרונה - "סיפור כתוב במניפה" מאת ליסה סי, אמריקאית ממוצא סיני.

הסיפור מגלגל את חייה של אישה אחת, זקנה בת שמונים, במאה ה19, במחוז מיוחד של סין, ומה המיוחד באותו המחוז? התפתחה בו שפה שנקראה נושו - שפת נשים שיש לה גם כתב מיוחד משל עצמה.

האישה הזקנה מגוללת אחורה את חייה מאז גיל חמש, בערך, ואיך עוצבו בסבל רב עצמות רגליה שיגיעו ל7 ס"מ, על ידידת הנפש שהיתה לה, בעולם בו ידידות נפש משודכות כמו נישואים וכורתות ברית לכל החיים ורק נערות מיוחדות זוכות לידידת נפש, על משפחתה שלה ועל משפחת ידידתה, על בעלה ומשפחתו, על ילדיה ועוד ועוד.

הספר מרתק ומזעזע בו זמנית, המוטו של חיי הנשים הוא "כילדה צייתי לאביך, כאישה צייתי לבעלך, כאלמנה צייתי לבנך", חשיבותן כנשים נקבעת על פי מספר הבנים שהן יולדות, ובעיקר חשוב ללדת בן בכור, עם זאת לאישה הראשונה שנישאה לבן הבכור, או ההכי גדול, ושהביא בן זכר, יש כוח רב בידיה, וכמו שחמותה של מספרת הסיפור מלמדת אותה "צייתי צייתי צייתי צייתי ולבסוף עשי כרצונך", זו חברה של מסורות קפדניות ושל אינטרסנטיות עצומה, כך למשל זוג נשוי חי בנפרד, כל אחד בבית הוריו, עד לקראת סוף ההריון הראשון שלהם, הם נפגשים בבית הורי הבעל כמה פעמים בשנה לצורכי קיום יחסי מין ואז האישה צריכה להביא איתה את מזונה שלה לכל אורך ביקורה שם, שלא תעלה חלילה משהו להורי בעלה ומשפחתו, יחד עם זאת בזמן שהותה שם היא חייבת להכין להם אוכל, תה ומה לא, בעיניים של המאה ה21 ובחברה מערבית החיים האלה נשמעים מזעזעים מכדי להיות אמיתיים אבל מחברת הספר עשתה תחקיר עצום ואני מאמינה שהיא לא טעתה בהרבה דברים, מדובר אחרי הכל בעבר לא מאוד רחוק ועוד קל לוודא המון פרטים, כך שהסיפור בכללותו בדוי אבל הוא מבוסס על האסתטיקה האריסטוטלית שדוגלת שצריך לספר דברים כפי שהיו יכולים לקרות, והכל בסיפור היה יכול לקרות.

אני לא יודעת עד כמה הספר יעניין גברים, אבל הוא מאוד מאוד מומלץ לכל הנשים באשר הן.

אני ממש לא.

אני קלאמזי כזו, תמיד מפילה משהו, או נופלת בעצמי, או שנופל לי הכובע מהראש, ואני מתלכלכת כשאני אוכלת, כמעט כל יום, ובעבודה בכלל אני מתלכלכת המון, ואף פעם אני לא יודעת איזה איפור מתאים לאיזה בגד, או בכלל להתאפר, שלא לדבר על לסדר גבות (אני מאוד אוהבת אותן מסודרות אבל כשגרים בקיבוץ ואין 10 קוסמטיקאיות במרחק יריקה זה קצת מסובך לשמור עליהן ככה) וכדומה.

גם גדלתי בבית של בנים, יש לי רק אחים ואמא שלי אומנם יותר מסודרת ממני אבל לא היתה משהו באחוות נשים, כל עוד היא שלטה בזה השיער שלי היה מסופר קצוץ, בעצם גם שלה רוב השנים מסופר ככה, היא אף פעם לא לקחה אותי לקנות איפור, או למדה אותי איך להתאפר, היא היתה מאפרת אותי בפורים, וזהו.

אולי בגלל זה, ואולי בגלל שאנחנו לא גרים באירופה, היה לי קשה להבין הרבה מהמושגים שהסתובבו ב"אלגנטיות", הספר שקראתי בשבת האחרונה, היו שם יותר מידי הגדרות של סוגי בגדים ובדים ונעליים ומאיפה לי לדעת בכלל מה זה תיק מעור תנין?

אבל למרות הקושי הטכני הקטן הזה, הספר היה מקסים, ואלגנטי, ומשעשע, וקליל, מעל ספר טיסה, אבל רק בקצת, נוסחתי, אבל לא יותר מידי, מלא עיצות אבל לא ספר הופ מצאתי[1], ספר מרתק לשבת אבל נראה לי שעוד שנה-שנתיים אני לא לגמרי אזכור מה היה בו.

העלילה:

לואיז, בחורה צעירה ונשואה קולטת פתאום שאין לה שמץ של סטייל ובמקרה נתקלת בספרון ושמו "אלגנטיות" (לפי מה שכתוב בהתחלת הספר מדובר בספרון אמיתי בהחלט שהיווה את ההשראה לספר כולו), הספרון מלמד אותה (ואותנו הקוראים) מהי אלגנטיות אמיתית ואיך משיגים אותה, תוך כדי החיפוש אחר האלגנטיות היא עוברת אודיסיאה קטנה ומגלה את האמת המרה על נישואיה, על עצמה ועל סביבתה.

הסוף, כצפוי, טוב, הבחורינה לא רק לומדת להיראות כמו ליידי אנגליה (שכחתי לציין שכל הסיפור מתרחש שם) אלא תופסת לה משהו שווה יותר מהבעל העלוב שלה, באמצע יש חבר טוב הומו, חברה דוגמנית, במאי נחשק ועוד כל מיני דמויות שלא מצויירות יותר מידי לעומק.

עכשיו כשאני כותבת זה נשמע לי כ"כ בריג'יט, אין לי מושג מי היתה קודם אבל אין ספק שלואיז היא הגרסה המכובדת לבריג'יט או שבריג'יט היא גרסת הפרחה ללואיז, בכל מקרה "אלגנטיות" מוצלח הרבה יותר, בעיניי.

עכשיו, אם רק הייתי יודעת ליישם את כל העיצות ולהפוך בעצמי לליידי, הייתי שוקלת אפילו לקנות את הספר

[1] הזכויות לאביבה

מגיע השבוע לארץ הקודש ומתארח באייקון ביום חמישי, לצערי יש לי כבר תוכניות (אם כי אלה לא פחות שמחות) אז אני רק שולחת את הבעל עם זוג חברים שלנו.

מכיוון שהוא גם חותם על ספרים, זוג החברים הנ"ל הגיעו אתמול לאסוף את אחד מספריו שהושאל לנו, ובאותה הזדמנות אני והאישה פתחנו דיון על "עשן ומראות".

אז ס' (כלומר החברה שלי) טוענת שהיא ממש מעריצה של גיימן, אבל את עשן ומראות היא לא היתה מסוגלת לגמור, הסיפור שהכי הרג אותה הוא זה עם התינוקות, אני לעומתה לא חושבת שיש לו (לגיימן) תסביכים רציניים יותר מלכל אדם עם דמיון מאוד מפותח ושכל ישר, ושהחולניות של הספר, ברוב המקרים, דווקא מוסיפה ומושכת, מעין גרוטסקיה מכוונת שכזו.

הספר בנוי סיפורים סיפורים, וכולל הקדמה בה מפורטות מחשבות שונות על כל סיפור, נסיבות כתיבתו וכדומה, אל תפספסו את ההקדמה! שיטה אחת היא לקרוא את ההקדמה, ואז את הספר, שיטה אחרת היא לעבור סיפור-סיפור ולקרוא את הסיפור ואז את ההקדמה אודותיו או את ההקדמה ואז את הסיפור, אני דוגלת בשיטה השניה, אבל אני גם דוגלת שספרי סיפורים צריך לקרוא על פני שבוע - כל פעם מקסימום שני סיפורים (ואת זה אתגר קרת לימד אותי, וצדק, מה לעשות).

הסיפור עם התינוקות, למשל, מדבר על צמחונות, על מה יעשו בני האדם אם יום אחד כל החיות ייעלמו, על מי נעשה ניסויים? את מי נאכל? הוא יותר סיפורון מאשר סיפור, והוא מאוד מעורר מחשבות.

לא את כל הסיפורים אהבתי, כמו תמיד יש כאלה שאליהם יותר התחברתי וכאלה שאליהם פחות התחברתי, אבל גיימן הוא גיימן ואת הדמיון הפרוע שלו אני לא מחמיצה, גם אם לא הכל מדבר אליי, הכי הכי הכי אהבתי את הסיפור החותם את הספר - זה שמציג את הצד של האם החורגת של שלגיה בצורה שונה לחלוטין מכל מה שאתם יכולים לדמיין לעצמכם.

אז אם אתם בקטע של פנטזיה פרועה ואפלה - "עשן ומראות" הוא בהחלט הספר שלכם, בתנאי שהקיבה שלכם לא נוטה להתהפך בקלות רבה מידי.