"אני רואה סביבי, לא בשחור לבן
את התמונות המזוויעות.
אני יכולה להריח את העשן הנורא במשרפה.
העשן שאינו.
אני נחנקת מהגז בתאים המבעיתים,
הגז שלא נשאר ממנו אלא פרחים כחולים המקשטים את קירות המבנה.
אני לא יכולה ללכת כי האוויר דחוס.
מלא נשמות חסרות מנוחה.
מלא בכאב.
אני הולכת בבוץ,
כי השביל עשוי אבני חצץ שנופצאו בכאב כפותם של בני אדם.
אבני חצץ שהיו מצבות.
מצבות מקברייהם של אחיי המנפצים.
שניפצו בעל כורחם.
בידיעה ברורה של כל אחד מהם - שלהם לא יהיו אפילו מצבות.
אני הולכת בבוץ
אבל אני לא יכולה לברוח!
כתמי דם השאירו את חותמם באוויר,
האוויר שאני נושמת!
נושמת כדי לחיות.
כתמים שהשאירו אלה שאינם עוד.
כל טיפת כאב נגועה באוויר.
הדמעות חונקות אותי.
אבל הן לא הדמעות שלי-
הן דמעות שאינן אלא סיוט שספוג באוויר!
דמעות האנשים
איש איש
שהיה, היו ואינם.
והמקום שבו אני נמצאת הוא המקום.
השעה היא אותה השעה.
הקור הוא אותו הקור.
תמונות קמו לתחייה.
האנשים שסביבי אנושיים באותה המידה כמו אז,
גם הם אנשים.
כאילו איש מחזיק שעון גדול ומסובב את המחוגים.
הדברים קרו בשעה אחרת.
האנשים ממשיכים לחיות. החיים מתנהלים כהרגלם.
וזה יכל לקרות בכל זמן שהוא.
ובכל מקרה,
הקורבנות הם קורבנות.
השאלה היא על איזה דמויות אנשים זה יולבש.
על מי נפל הפור.
ללכת.
לבכות.
לצרוח מבפנים.
לראות.
לשמוע.
להיחנק.
ומסביב נשמות מצולקות. גוויות מהלכות.
הנשים. הגברים. האנשים המבוגרים. התינוקות.
ילדים ללא ילדות.
אני נחנקת."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Han.