"ישבנו שם, באוושויץ. על הרצפה, סביב המדריכה. חיוורים ומזועזעים.
כל אחד מחפש את הפרצה שלו לעולם שהיה אז. כל אחד מחפש את המקום שלו להתחבר ולנסות להבין.
אצל כל אחד מתרוצצות המחשבות שלו, הקשר שלו,
והמדריכה מדברת. ומסביב שקט. והמדריכה יורקת סיפור אחרי סיפור. מנסה לעכל בעצמה, בפעם המי סופר, את מה שהיא עצמה אומרת.
טון הדיבור שלה נעשה יותר ויותר קיצוני, קשה, חד. וברגע של שקט היא מעבירה ביניינו תמונה, כל אחד מעיף מבט בתמונה ומעביר לזה שלידו.
ואז היא מגיעה אליי, התמונה. אני מעיפה מבט. אני לא חושבת, אני יודעת שאני מעבירה את התמונה הלאה, ממש בעוד רגע, ממש שניה. אבל היד קופאת.
אני בוהה בתמונה, והיא נעשית מוכרת יותר ויותר. אני מעיפה מבט אל המצלמה שתלויה על צווארי.
ואז אני מבינה.
אני צילמתי את התמונה הזו. אני, באמת, הרגע. אני צילמתי אותה.
אבל, התמונה שלי לא הייתה בשחור לבן.
היא הייתה צבעונית.
ובתמונה שלי היה אור.
והמבנים הגדולים קיבלו גוון חי וקשה. ורק בתמונה שלי ידעתי כמה הם באמת גדולים.
והאנשים. האנשים נראו אותו הדבר, אבל לאנשים שלי היו שמות.
ואני יודעת איזה מין איש הוא כל איש. ומה הוא אוהב, ומה הוא לומד.
ואת האנשים האלה כבר ראיתי בעוד תמונות. מחייכים, צוחקים.
ואני עוד בוהה בתמונה ומבינה.
שהאנשים הם גם אנשים.
התמונה האפרפרה מקבלת גוונים. והאנשים מקבלים גבהים וסגנונות וקולות והשקט נעלם.
ופתאום הם לא אנשים. הם איש, ועוד איש, ועוד איש..
אני מרימה את המבט ומסתכלת מסביב.
רואה את התמונה בגובה העיניים.
ואני מבינה. שגם אני אחת האנשים."
תמונה שווה אלף מילים. אבל כשהיא נעשית מציאות. אין טעם אפילו למילים.