המחנק בגרון, שכובל אליו את מטחי היריות והזיקוקים מתרפקים עליי בעיניים נוצצות, ואני מרימה את הראש ונמלאת התרגשות כמעט מקימה לתחייה וספוגת דמם של אינסוף הילדים המתים בני גילי, שניצחונם הגדול ביותר מתקיים על גופי, מחשבותיי וחירותי.

אני, עדיין בחאקי קצרים ועניבת הדרכה, עומדת דום ברגליים כואבות, כשגבי מופנה אל השמות החרוטים בכיכר שהיו ויהיו לי לצללים לא רק להיום, אלא מהעשרים ושבעה במאי בשנת תשעים ועד יום מותי, ואני, אחת לשנה במשך שלוש שנים של הדרכה, מגיעה לחצי שעה היחידה בשנה שאני עומדת לפניכם ולא אתם לפניי, ושותקת בדיוק כפי שאתם שותקים כבר שנים, אחוזה בהתרגשות ספוגת דמכם וניצחונכם הנחרץ.

איזה מן ניצחון בחרתם לעצמכם, חיילים מתים שלי. ניצחונכם תקף גם באדישות היומיומית שלנו, האלו שעדיין בחיים אל מול החיוך הקפוא שלכם? האם הוא קיים במרווח בין השפתיים שלי לשל כל אלה שאוהב אי פעם בחיי כמו שאתם לא תזכו לעולם? בשביל זה מתתם? בשביל שאוכל להוריד את החאקי אחרי חצי שעה בכיכר ולסתור את כל הערכים עליהם אני כל כך אוהבת לדבר? לא תענו לי. הצפירה תחזור להעיר אתכם והזיקוקים יאירו מעליכם ואתם תמשיכו לשתוק מהקברים שלכם בלי להסביר כלום.

החופש מלטף לי את הפנים בעת כתיבת המלים האלו ביום הזה בין הזיכרון לעצמאות, ואני בשר ודם חם שעדיין בוער בעורקים, אתן לך לחזור ולהציף בי מחדש את הרגש פעם אחר פעם ולו רק בשביל שאוכל לממש שוב ושוב את זכותי להרגיש, לרגש ולהתרגש, עבורי ועבור חומת הגופות שנערמה סביבי עם השנים ועוטפת אותי בביטחון עשוי קליעי ברזל ועצמות אדם.

ואתם כבר לא אותן התמונות שתלויות גבוה על הקיר, אלא ילדים אמיתיים בגיל כמו שלי, וכשאני עוצמת את העיניים אני כמעט יכולה להרגיש אתכם מעבירים לי את נשימת הקרבות האחרונה בהחלט שלכם הלאה אליי, לחבריי וילדיי שכובלת אליה גם היא את מטחי היריות והזיקוקים, ואת בקשתכם האחרונה והאילמת לשלום אמיתי.

אני שלא כמוכם, כן אזכה לפרוץ גם את הגדר הזו ואתרגש בכל לבי, אבכה בכל מאודי ואתעטף בלהיות מאושרת וחזקה, עייפה ופגיעה, לאכול ולזכור, לשתות ולחלום, לאהוב אתכם, לאהוב אותך ולישון בשקט או לא בכלל, כשדמכם הנקרש יתקע לי את הסכין בלב, ויזכיר.

כל נשימה חייה שלי מנציחה אתכם המתים בכל פעם מחדש, כל תקווה שפוקעת מלבי פועמת גם עבורכם ובכל פעם שתממש זכותי לאהוב יוצדק מותכם, ילדים בני גילי מאז ולנצח.