אני יכולה להרגיש אותו קרוב אליי.

את חום גופו נצמד אליי, נושם באיטיות אל העורף שלי.

אני מרגישה איך כולי הופכת לבובה שלו, מחכה למגע הזה שלו בידיעה שיוכל לעשות בי כרצונו. הוא נוגע לא נוגע, משאיר את שנינו במתח. הוא כורך את ידו מסביבי. הרגשה עילאית כזו, לא הרגשתי מזמן. אני מסתובבת. מבטי נתקל במבטו. אני מתלהטת כולי, חושבת על איך נהייתי אדומה. תוהה מה הוא חושב, אולי הוא מתבונן בי ואומר לעצמו "איזו יפה היא" או "למה היא אדומה הטיפשה הזו?". האפשרות השניה לא נעמה לי, לכן סילקתי אותה מהר מראשי.

לאט לאט, ככל שאני צוללת אל תוך עיניו אני נרגעת. יש בהן ביטחון שיש רק לאנשים מיוחדים, ביטחון שמקנה שלווה גם עם העולם יקרוס.

אני יודעת שהוא לצידי.

בעודי קשורה אליו, בחוט בלתי נראה אני יודעת שנועדנו לזה לזו.

ידו מגששת אל מותניי והיד השניה משלימה את ההקפה. הנה, כולי בזרועותיו. כולי שלו.

הוא תופס את שפתיי לנשיקה, הנשיקה הזאת שחיכיתי לה זמן רב כל כך. המגע הממכר הזה לא נותן לנו להרפות. עמדנו זמן כמו נצח שם, בגשם, אך לשנינו זה לא הפריע.

"אני אוהב אותך" הוא לחש באוזניי.

לפני שהספקתי לענות, ראיתי אותו חומק מזרועותי, משתחל לאט. ידי נשארו שמוטות, כלא מאמינות שלפני כמה שניות הן היו חבוקות מסביב לאדם הכי יקר בעולם. הנסיך שלי.

אחרי מספר חודשים, הבנתי שזאת הייתה עוד הזיה. עוד תהיה של ילדה אחת, למצוא את האהבה שלה.

תהיה של ילדה שמסביבה כולם פורחים מרב רומנטיקה, ורק היא נשארת לבד.

כך היא מרגישה לפחות.

הנשיקה האחרונה שלה הייתה בתור צעצוע, כמהה למגע של בן המין השני. הם התנשקו סתם, ללא כל אהבה, אהדה, או חיבה.

לילדה הזו, יש הרבה חברים.

אולי שלושים, ארבעים.

חלקם בנים וחלקם בנות.

חלקם טובים, חלקם פחות טובים.

לכולם היא רוכשת כבוד.

היא יודעת בליבה שיום אחד היא תזכה להיות נאהבת, ותקבל את הזכות הזו לאהוב בחזרה. אך עתה, אחרי מספר אהבות ולב שבור אחד, היא מחליטה שרע לי. היא נהיית ילדה אבודה, שרק צמאה לאהבה. היא יודעת שלא משנה מי, רק שיעניקו לה אהבה.

הילדה הזאת, היא לא טיפשה.

היא מודעת למצב הרע בו היא נמצאת, ופוחדת שינצלו את זה.

אך איך אפשר להסביר לה, שיום אחד הנסיך שלה יבוא? כן, מגיע לה. כששואלים אותה אם הכל בסדר, היא עונה שכן. עד לפני זמן מה היא ענתה שלא, סיפרה את האמת. סיפרה את מה שמציק לה. אמרה בלב שלם, שהיא עצובה כי אין לה אהבה הדדית. כולם ענו לה באותה נימת בוז, נימה שמראה שלהם טוב.

שהם חשים את האהבה הזאת, האהבה שרק היא יכולה לחלום עליה.

רחמים. אף אחד לא מבין אותה.

היכן השמחה הזאת שהייתה לה? השמחה והאופטימיות, שהכל יהיה טוב?

היא יודעת שהיא תגיע.

השאלה היא, מתי.