יצרתי חומה אפילו בפני עצמי. אני כבר לא מצליחה לבכות, עם כל הרצון וכמות העצב.

פעם, הייתי מתמלאת דמעות מכל שטות. היום, אני מנהלת עם עצמי ריבים על רמת האדישות שלי כלפי דברים. דברים באמת קשים, ואני לא בוכה. אני לא רגילה לזה, אני ממש צריכה לבכות לשחרר הכל.

ידיד טוב שלי עכשיו עזב לחו''ל. כמות האהבה שהרעיפו עליו, וכמות האנשים שהוא באמת נכנס להם ללב, היא עצומה.

כל הסיפור הזה גרם לי לחשוב המון. אני פעם ראשונה בחיי, מרגישה פשוט.. לבד. יש לי שלוש חברות באמת טובות, אחת מהן היא קצת עסוקה בעצמה יותר ולא תמיד פנויה להקשיב לי, אחת מהן טיפה רחוקה ממני כרגע והשלישית באמת מקשיבה לי תמיד. אבל בכל זאת, זה גורם לי לתהות אם אי פעם אני אעזוב את המקום בו אני גרה כרגע, אם אני אחסר למישהו ויתגעגעו אליי.

אם מישהו ישב ויגיד "וואי, היא חסרה פה." או "איזה חבל שהיא לא פה כרגע" על סיטואציה מסוימת. אני מרגישה חסרת תועלת, לא חשובה. הייתי שלושה ימים עכשיו בצפון. שמתי את הפלאפון על שקט ותקעתי אותו עמוק בתיק. האמת? לא הרגשתי חיסרון כלשהו. היו מלא שיחות שלא נענו וסמסים, אבל מאנשים ששיחה איתם תהיה:

 - "הלו?"

- "את יוצאת?"

- "לא."

- "למה?"

- "אני לא יכולה."

- "טוב. ביי"

אני לא חושבת שאם אני אסע יכתבו לי את אותם דברים שכתבו לאותו ידיד שעזב.

הדברים שאני כותבת פה, לא נאמרים מקנאה. אני מפרגנת לו את כל האהבה שמגיעה לו, הוא ילד מדהים.

יש לי באמת המון חברים. אבל חברויות מזדמנות כאלה. אין לי הרבה חברים אמיתיים, אנשים שאני אבטח בהם לא משנה מה. אנשים שאני יודעת שיעשו בשבילי הכל, ושיודעים שזה הדדי. אני לא אדם שיוצר חברויות כאלה, חברויות אמיתיות.

אני מרגישה לבד, אני מרגישה שאני והגוף שלי לא הולכים ביחד, אני לא מרגישה נוח בתוך הגוף שלי. כאבי בטן, ראש וגרון חוזרים ומעצבנים אותי. אני חושבת שזה מלחץ. לא ישנתי טוב כבר מלא זמן. רק בשלושה ימים האחרונים. אבל פה? השינה שלי קטועה וחסרת מנוחה. שינה שאם מישהו לוחש אני אתעורר. אני יכולה "לישון" ככה שעות, אבל לקום עייפה כאילו לא ישנתי בכלל. פשוט שינה גרועה.

אני ממש צריכה לבכות..