"ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיי, כי אני עומדת לכתוב אותה."

בעיניים עצומות ובחיוך נבוך.

לפעמים זה דווקא טוב להאמין.

בפעם הראשונה מזה זמן רב קראתי סיפור שלי, סיפור תמים וטהור שלי.

לא מתחכם, לא מורכב, פשוט ולעניין, סיפור הנוגע ישירות בלב.

כשקראתי אותו נזכרתי בתמונות שחלפו בראשי כאשר כתבתי אותו לפני שנים רבות.

וזכרונות שכאלה גורמים לי לפקפק בהתקדמותי, האם התקדמתי או שמא דווקא התדרדרתי?

עוד לא כתבתי סיפור שידליק את ליבי כמו אותם הסיפורים של ילדותי.

סיפורים שגורמים לדמעות מתוקות לנזול ברכות ולמרות שפעולה העצובה נותר חיוך על שפתיי גם לאחר שהדמעה נספגת בבד.

מן שלווה שאני לא מכירה תפסה את מיקומה בליבי.

כמה טוב זה, כמה נכון זה, להאמין בדברים, לקבל אנשים חדשים, לזכור ולהזכיר ישנים, ולהוכיר את מה שנראה פשוט.

לגלות דברים על עצמך, דבררים שידעתי והתעלמתי מהם, דווקא הם אלו שמחשמחים אותי לפתע.

לגלות שאני אוהבת אדם, שמעולם לא פגשתי, לא שמעתי, לא ראיתי, שאיני יודעת עם קיים, אך ליבי שייך לו וברגע שאראה אותו, אדע.

לפעמים אני תוהה, האם זו אהבתי הראשונה הרודפת את ליבי.

מספיק לשאול שאלות.

זה הזמן לספק תשובות, לי ולכולם.

כי עכשיו אני יודעת!

כי עכשיו אני מבינה מה קורה לי.

הכול מסתדר.

אבל זה לא הגיע סתם כך, המאמץ הנפשי שהוביל לתוצאה הזו היה נורא. אך שווה.

אני לא יודעת מה לכתוב, זה מרגיש כמו פוסט ראשון, מלא התרגשות ומבוכה קיצונית.

כמעט ושכחתי איך זה להיחשף.

ויודעים מה?

לעיטים זה כיף כל כך... מרגיע.

הכול נראה נכון עכשיו, הכול אמיתי, אני לוקחת הכול נכון, יודעת על מה לוותר ובמה לאחוז.

מתענגת על נוסטלגיות חזקות כל כך.

חזרתי =]