פלסטרים מעופפים

רביעי ב23:00 אנחנו מתעוררים בבסיס בדרום

מתלבשים ומסדרים הכל לקראת המסע בהרי ירושליים

1 בלילה אנחנו על האוטובוסים, קר, אחד פותח חלון ואני קופא

אין לי כוח בכלל לצעוק לכיוונו, אז אני נרדם בייאוש

אני מתעורר עם הגעתנו לאיזור המסע, 3 לפנות בוקר.

עולים על ווסטים, מקבלים תדריכים, שיחה פלוגתית, ב3:40 יוצאים למסע, מפקד המחלקה אמר שב6 וחצי המסע נגמר.

אנחנו הולכים ונחמד, לא קשה, קריר.

אני מרוצה מהמסע ובזריחה עצרנו, עברנו חצי דרך.

ממשיכים ולאחר כשעה עוצרים שוב.

שותים ומלאים מימיות מחדש.

ואז מספרים לנו שנשאר עוד 5 ק"מ, כשהמסע אמור להיות 12 ק"מ.

אנחנו מבולבלים כי השעה כבר היתה 6!

והקטע הקשה רק לפנינו

משהו לא בסדר!

רק ב8 ורבע סיימנו את העליות הקשות של הרי ירושליים.

מסתבר שמפקד הפלוגה איבד את הדרך והוסיף עוד 4 ק"מ.

16 ק"מ עם ציוד ונשק עלינו, ובסוף גם אלונקה, זה דבר לא קל, סוף המסע כולם על סף בכי, אף אחד לא מדבר, בקושי הולך.

אני מקלל בלי סוף.

יום נוראי

בערב של חמישי מסע השבעה

כל היום חזרות,

משפחה באה לראות

חברים באו

וגם היא הגיעה

אחרי חודש שלא ראיתי אותה

פתאום היא עמדה מולי

אני לא רגיל לראות בנות

ובטח לא כאלה מדהימות

חבר זורק לי הערה "זאת חברה שלך?"

ואני אומר שלא

אז הוא אומר לי שחבל וידידה כזאת זה בזבוז

אני לא יודע אולי אני באמת מאוהב בה?

הצבא מכביד עליי

כואבות לי הרגליים והכתפיים בצורה מטורפת.

אבל זה לא מתקרב לכאב לב שיש לי.

רק עוד חודשיים נשארו לסיום הטירונות