זהו זה... אהבות

(את שואלת) ואיך חשבת שזה יקרה?

אני לא יודע למה הפנטזיה שלי הייתה לפגוש אותך עם האופנוע, שם בינות ההרים במסעדה קטנה ושקטה.  נוף של עצים ירוקים וצווחת נץ בודד המשחר לטרף בינות הפסגות לעננים.  שיחה מהוסה מקדושת האווירה, אנשים מעטים ליד שולחנות בודדים ורוח של סתיו או אביב.  אבל אחרי התאונה,  זו כבר פנטזיה שלא תקרה בעתיד הקרוב.  צריך לחשוב על משהו חדש.. 

(צוחקת לשנייה ומרצינה) אתה חשבת שאני רציתי רק חיבוק, ללא מילים, חיבוק שמביא רגשות חבויים לאוויר, חיבוק שמחטא את כל מה שמכתים את הנשמה כבר כל כך הרבה זמן. אני לא יודעת מהיכן התפיסה שלך אותי כחלשה או כנזקקת לתמיכה..

(מחייך במבוכה) התפיסה שלי אותך נבעה מהכתיבה, מעט השיחות ועוצמת היגון שראיתי בך.  אני חושב שעשיתי טעות כשקישרתי בין עצבות לחוסר אונים, בין יגון לחולשה.  אבל זה היה ועכשיו אני חושב על מה שהיה עשויי לקרות או מה שאולי עוד יקרה..  

בשנינו הייתה פנטזיה על הפגישה, מחשבה וגם משהו בתת ההכרה.  אם היו הדברים קורים בדרך הנכונה היה גם האישור הראשוני בתת ההכרה, מין הרגשה שהדברים מתאימים ותואמים, הרגשה של רווחה, כמו עגינה במקום חדש עם ספינה מוכרה. 

(מבט קצר בי, והעיניים נודדות לאופק) אני לא יודעת למה, אבל יש בי רצון עז לחוות מחדש, להרגיש את החיים פורצים בעוז ומצד שני חוסר יכולת לעשות כל צעד בכיוון.  איני יודעת אם אני רוצה להיות מובלת או פשוט איני רוצה חזק מספיק.  לפעמים אני פותחת צוהר למיניות שלי ואתה מתפעם אבל משהו לא קורה על מנת שיהיה לזה המשך..

היגון על מה שהיה לא תם?

(מפנה ראש ומביטה בעיניי) לא, זה בכלל לא העניין, כבר היו אנשים אחרים בחיי אם כי היגון לא תם, הוא יהיה חלק ממני לשנים רבות אולי עד יומי האחרון.  אני מרגישה הרבה יותר חזקה, רוצה למלא חלל שנוצר וצורב את נשמתי בפינה אחת סמויה.  פינה בלתי נראית אבל פינה שאני מרגישה שהיא ביסודות מי שאני ומה שרציתי ורוצה להיות.  אני מציפה את עצמי ביומיום, טובעת בעשייה, שבזמנים האחרונים כל כך התעצמה ופתאום אני מוצאת שאין לי זמן להעיז או להתקדם וכשיש, אני רק רוצה לשכב על המיטה ולקרוא את עצמי לעולם אחר.