זהו זה... אהבות

האם שלה = אימה = פחד נורא.  לעומת זאת, הבת שלה = ביתה = הבית שלה.  לשתי המילים משמעויות נספות כה שונות למרות שאלו שתי מילים קשורות בעבותות.  

אני יושב לי לתומי בקניון, חושב על המילים הללו, שותה את הקפה שלי ומביט מרותק בזוגות הנשים העוברות מולי.  כן, כבר כתבתי עד כמה זוגות נשים מרתקות אותי אך יותר מזה מרתקות אותי אמהות ובנות ההולכות יחד.  אני חושב שזה כמו מסע בזמן, כשאני מביט באם אני מנסה לנחש איך נראתה לפני עשרים שנה או יותר, מביט בבת ורואה עד כמה הדמות שדמיינתי קרובה למציאות.  או מאידך, אני מביט בבת וחושב "איך תראי יפתי בעוד עשרים שנה" ואז מסיט מבטי בסקרנות ומחפש את הבת בדמות האם, מדמיין עד כמה הבת יכולה להשתנות.

אבל לפעמים אני רואה אם ובת ושתיהן נראות כל כך דומות, כל כך תואמות ומתאימות.  נכון זו חלקה יותר ולשנייה קמט כאן וקמט פה אבל אצל נשים כאלו, החיוך ממש דומה.  החיוך מוחק את השנים כאילו הן בעצם, אחיות.  אני בכלל חושב שנשים מחייכות, הן נשים שהזמן לא יכול להן, הן המנצחות האמיתיות.

ואם כבר מדברים על חיוכים..

היא לא הייתה יפה, מעט משופמת, עקיצת של יתושים עיטרו את זרועותיה החשופות, עיניה כחולות חיוורות עד כי הבחנת רק באישון.  הגופייה הצמודה הדגישה את המותניים המעובות, כמעט והיה זה קו ישר מהירכיים למעלה לחזה.  בטן מעוגלת ושדיים קטנים עם רווח גדול בינם, אך הפטמות ניקדו את החולצה באורח דיי מגרה, אין מה לעשות, פטמות של אישה שהניקה הן הדבר הכי יפה, כל כך אסטטי, שלא לדבר עד כמה מסעיר ומגרה.  הרגליים שלה היו נחמדות, לא שהיא טרחה לגלח אותן אבל הן היו מוצקות ונעו בצורה שהדגישה א שרירי הסובך ואת הקרסוליים הדקים, אבן חן אמיתית נוספת, בעדי לאו דווקא מהיפים שראיתי מימים.

אבל החיוך שלה היה מה שמשך אותי אליה כמו חרק ללהבת הנר.  החיוך שלה חשף מחרוזת פניני שיניים לבנות, החיוך שלה יצר גומות קטנות בלחייה ופניה אורו והפכו להיות כל כך יפות.  פנים מלאות חיים והנאה, עונג משיחה טובה או אמרה שנונה, הפנים שלה היו ברומטר מדויק למצב הרוח שלה.  לו הייתי אני אישה, הייתי מקפיד לחייך אותה כל הזמן..