זהו זה... אהבות

ראיתי השבוע שלושה סרטים.  הראשון, סרט פעולה מעולה 'המבוקש', סרט מהסוג שבני ואני נהנים עד מאוד לראות.  אנג'לינה ג'ולי (מעט אנרקסית הפעם אבל תחת מעולה) מרדפי מכוניות, יריות עם ציוד הנדסי כבד ותקריבים של נחלי דם מה שמזכך את נפשנו ומרענן את השרירים המתוחים בעקבות שבוע לא קל בעבודה ובלימודים. 

הסרט השני היה 'קונג פו פנדה', נכון, סרט מצויר, אבל חביב ומשעשע ועשוי מלאכת אמן.  סרט נחמד ומצחיק ואפילו אמרה אחת מתוכו, ממש אהבתי ומיד אימצתי לי.  הרי היא לפניכם:   The past is gone, the future is unknown, but the present my friend, is a gift; that's why they call it - PRESENT

הסרט האחרון הוא 'וואלי'.  אף זה סרט אנימציה אך זה הותיר אותנו בפיות פעורים.  סיפור יוצא מהכלל, מציאותי ועדכני.  הביצוע של פיקסאר היה לדעתנו המנוסה (בני ואני), הטוב שראינו אי פעם, ממש פריצת דרך בחינת האנימציה, הביצועים והאיורים המדהימים.  סרט סוחף שריתק אותי למקומי, לב הולם ומעורבות טוטאלית במה שקרה על המסך.  הסרט מתאר את הרפתקאותיו (גם רומנטיות..) של רובוט קטן שהאנושות הותירה אחריה לנקות את כדור הארץ מוצף האשפה.  לא אקלקל לכם את הסרט ולא אספר לכם אם הסוף היה טוב או רע.. אבל אני ממליץ בחום, עשו לעצמכם טובה וראו את הסרט.  הוא ראוי במיוחד למבוגרים, אם כי כמובן שצירוף צאצאים מכל גיל, לצפיה בסרט, יכול רק להוסיף לחוויה..

תרגום לא רע של ספר גרוע.  ספר של מי שהיא דמות מוכרת בעולם האומנות של פריס ושייכת לחוגים פסודו אינטלקטואלים בעיר היפה, מה שבא לידי ביטויי בכתיבה דיווחית, יבשה וחסרת חיים למרות התוכן הפרובוקטיבי.  בכל זאת מצאתי בספר כמה נקודות ורעיונות מעניינים בחינת פניני ים בדוכן תכשיטים מזויפים.

כותבת קתרין על מאהבים מהעבר

"בוודאי הזדמן לו, בגלגול אחר של חיי, להתבונן בפניי בזמן שאני הייתי מרותקת לסבך שער זכרותו.  בדרך כלל אין בי עוד סקרנות לגבי ההמשך, אולם אני מלאה התפעלות מהזמן העומד מלכת שבו חיים הזיינים החביבים עלי.  גם אם חלפו עשר שנים ואולי עשרים ואף יותר מאז השתעשעו עם האישה, עדין ישוחחו איתה או יפנו אליה כאילו זה קרה אמש.  ההנאה שלהם היא כמו פרח עד רב עונתי.  היא נפתחת כמו בחממה מבודדת מרצף האירועים החיצוניים, וכך הם תמיד רואים באותו אופן את הגוף שנהגו לאמץ אל חזם, הגם שזה כבר נבול ונוקשה בתוך שמלת צמר."

או מתארת את הציפייה למאהב שבושש מבוא

"אם הוא לא הגיע, הייתי שרועה על המיטה, ברגליים מיטלטלות, והתשוקה בוערת ומכאיבה בין ירכיי כאילו היה שם מקל שמנע את סגירתם.  בעקבות התשוקה באה תחושת דכדוך שהייתה בעיניי בלתי נסבלת, שמנעה ממני לבצע מטלות יומיומיות, לשוב למשרד, להתקשר בטלפון, לקבל החלטות חשובות או לא.. התשוקה הפעורה הפכה אותי למריונטה שמניחים לה ליפול, הידיים והרגליים פשוקות, ישרות, בלי שתוכל לנוע בכוחות עצמה."

כותבת קתרין על חוויות האהבה שלה  "..השיכרון שאוחז בי כאשר פי מלא באיבר תפוח, אחד ממאפייניו הוא הזדהותו של העונג שלי עם זה של האחר, שככל שהוא מזדקף, ככל שהגניחות, הנחירה או מילות העידוד הופכות ברורות וחזקות יותר, כך מתעצמת הקריאה האדירה שבאה לידי ביטויי בעומק איבר המין שלי."  ואכן היא שפחה לתשוקתה "התשוקה החריפה היא דיקטטור תמים שאינו מאמין שאפשר להתנגד לו או להתעמת איתו."  ובזה אני סבור שהיא קולעת לצורה בה רבים מאיתנו חווים את התשוקה.  זו שבעתייה אנו עושים מעשים ועוברים הרפתקאות, התבלין האמיתי של החיים.

ואולי הקטע המעניין ביותר הוא ההתייחסות שלה למין בחיק הטבע, כזה שהיא מתרגלת לעיתים קרובות מאוד ולרוב בחברת מספר די גדול של גברים המשמשים אותה בכל נקב אפשרי..

"כשאני נמצאת באוויר הפתוח אני חשה כי העירום שלי שלם יותר מאשר כשאני נמצאת בחדר סגור.  כאשר אוויר כלשהו נוגע בפיסת עור שבדרך כלל אינה חשופה למגעו, למשל בשקע השכמות? אזי מפסיק הגוף להוות מכשול לאוויר, וזה עובר דרכו ועושה אותו פתוח יותר, קשוב יותר..  הפות שלי נושמת ומתרחבת בעונג.  כאשר רוח קלילה מחליקה על מפתני היא מגבירה את התחושה: השפתיים הגדולות נראות בעיניי גדולות עוד יותר, משמינות מהאוויר המתפיח אותן.. אותו חריץ מושפל בין התחת ופתח הכוס.. וכשאוויר לוטף את המקום ההוא אני חשה סחרחורת חמורה יותר מזו שתוקפת אותי במקומות גבוהים.  אני אוהבת להתמסר לזרימת האוויר שחודר בין רגליי וישבני המפוסקים."

המקור לתשוקתה לאורגיות לדבריה "ישנם כאלה שעוברים על איסורים רבי עוצמה כמו גילויי עריות.  אני מסתפקת בכך שאיני בוחרת את בני זוגי, לא על פי מספרם.. לא על פי מינם ולא על פי תכונותיהם הפיסיות והמוסריות."  היא מותירה את בחירת הגברים איתם תשכב בהילולה של איברים, אנשים וטבע בידי הגברים שלה "אני מסוגלת להתלוות בעיוורון מוחלט לבן זוגי לבילויי.  אני סומכת עליו, אני מוותרת על זכות הבחירה החופשית.. מעולם לא שאלתי שאלות.. יש לי ביטחון ילדותי ביכולתו של הגבר שלצידי לשלוט באירועים ולהבטיח את בטחוננו – עובדה שמעולם לא אונה לי כל רע."

גם אנו הגברים לעיתים נראים כשחקנים חסרי משמעות במשחק החיים של קתרין "אחדים, עוברים מאישה לאישה כדי להיות תמיד במצב של התחלה ולהימנע מהמעמד שבו הם נדרשים להשיג הישגים"

ולקינוח, בעמוד 157 אחד מתיאורי המציצה הטובים ביותר שקראתי מעודי, תיאור של מסע של ערגה ממי שאוהבת למצוץ עד מאוד, ממי שסוגדת לאיבר המין הגברי לא רק בדרכו להפריד בין שפתיים תפוחות מתאווה וכוס נוטף נוזלי תשוקה אלא גם בפני עצמו, איבר כמראה ממקדת ומגדילה את תשוקתו של הגבר איתו היא חולקת את תענוגות המיטה (היער, ההר או הטירה).

חיי המין של קתרין מ. נכתב על ידי קתרין מִילֶה, הוצאת מטר.

"לילות לבנים" כתבה פוסט ובו המשפט הנפלא הבא: "נמאס לי לאונן מחשבתית כל הזמן.." נחשו מה ההקשר בו נכתב המשפט.

משום מה הקטע לא נשלח כראויי, אני מדפיס אותו שנית

ריקוד השושנים, ספרו של אנדוניס סורוניס, תורגם בידי אמיר צוקרמן.  ספר פשוט נפלא, מרענן ולעיתים מעורר בפרץ ארוטי נדיר ויפה.  התרגום לא משובח, לא רק שהעברית דלה וחסרת מעוף אלא גם המתרגם שוגה לעיתים בהטיה ובתחביר.  עשה לי חשק הספר הזה ללמוד יוונית ולו רק כדי שאוכל לקרוא את היצירה בשפת המקור, ליהנות מעושר השפה שבוודאי דומה לעושר הסיפורי של המחבר ורב גוניות הרעיונות שלו.

הסופר מתאר את חייו של מהגר יווני בגרמניה.  חיים שטופי הימורים ומזל רע שמשתנה מהקצה אל הקצה מהר, ממש מול עינינו המשתאות.  רגעים של עצב וחיים שוממים משתנים והופכים למסיבות נפלאות.  עצב של קיום קשה יום, מענן את הדפים והנה מפציע ובוקע אור יקרות של שמחת חיים והדמויות כל כך חיות בו, עד שנדמה כאילו הן פורצות מהדפים ואנו מסובכים בחייהן ובמחשבותיהם כאילו לנו, קרו האירועים.  

הקטע שבחרתי להראות הוא מהקטעים הארוטיים הנדירים בספר, אותי הוא פשוט הקסים, ממש מתנה מהסופר, מעבר להנאה הכללית מהסיפור והתגלגלות האירועים והאנשים.

"..הייתה בחדר גם מיטה גדולה מאוד עם עמודים בארבע הפינות ווילונות סביב-סביב, כדי להסוות כל מה שנעשה בה כדי שגם אלוהים לא יראה.  היה שם אפוא כל מה שצריכים שני מאהבים כדי לשרוד, וכדי שאהבתם תשרוד אתם.  בהפוגות היה החלון הגדול שבעדו נשקפה התעלה הגדולה (של וונציה – הנץ)

נוסיס לא זכר שאי פעם מצא את עצמו כך, חבוי ומבודד כל כך, רק הוא והאהבה.  מורפו חייתה סוף סוף היכן וכיצד שחפצה.  עירומה במיטה גדולה, מוקפת וילונות קטיפה כבדים, כמו רפסודה בטוחה שמשיטה אותה פעם בים סוער ופעם בים שקט, בחברת ספן אחד שהייתה יכולה לעשות בו ככל העולה על רוחה.  נוסיס היה צריך שש ידיים כדי לענג אותה. שתיים לשדיים, שתיים לישבנים ושתיים שישמשו אותו כרצונו.  היא רכבה כל-כך טוב, כמו אמזונה.  הואיל ולא היתה מסוגלת להגות מילה בזמן הדהירה, היא היתה תופסת בידיו של נוסיס ומוליכה אותן מלפנים אחורה ושוב לפנים.  הרבה פעמים נדמה היה שהיא עלולה לחמוק ולקרוס, אבל בסוף היא נאחזה תמיד, פעם בשפתיה העליונות ופעם בתחתונות.  ובשפתיים של נוסיס כמובן, שאמנם היה לו רק זוג אחד אבל הוא השתמש בו פעם בתור פלייר ופעם בתור נוצה.  היא ישבה עליו והתפתלה כמו נחשית, בכזה קצב ובכזו תעוזה עד שהיית בטוח שהנה, עכשיו היא תיפול.  רק היא עצמה ידעה שזה לא יקרה, לעולם לא, כי היא עצמה לא רצתה בזה.  כשהניעה את החזה לפנים האגן שלה זז כל-כך רחוק לאחור עד שהיא הוחזקה כל כולה רק בפטמה אחת, הפטמה שלה, בין שיניו של ניסוס.  כשהשליכה את ראשה לאחור נדד כל פלג גופה העליון לקצה האחר של המיטה והוחזק רק בנקודה הרגישה ביותר של נוסיס, שנלפתה בין שפתיה הנסתרות, שאף שלא היו להן שיניים ידעו ללחוץ יותר חזק משיניים.  נוסיס התמסר לגל הזה של שדיים, ירכיים, שיער, פה, עיניים, ידיים, תחת, מותניים וקרסוליים והניח לו שייקח אותו לאן שירצה.  אפילו לקרקעית.  הגל הרים אותו לפסגתו, ובתנועה הבאה של מורפו עטף אותו בשיער ובבשר ואיים להטביע אותו, ושוב היא הצילה אותו.  מורפו גמרה שטופת זיעה, כל עוד נשמתה בה ובפנים מכוסות שיער, וגם הסוס שלה היה רצוץ.  היא שוב הגיעה ראשונה, ועשתה את סיבוב הניצחון שלה גחונה על הסוס, עוקבת אחרי רטיטתו האיטית וחשה בזיעה שבצידי גופו על ירכיה ובנשימתו על פניה בזמן שנשף."

סיימתי לקרוא את ספרו החדש של מאיר שליו "יונה ונער".  בעצם 'סיימתי' הינו מונח רגוע מכדי לתאר את הבולמוס בו קראתי את הדפים ויחד עם זאת מעביר כל דף בצער שהרי אני מתקרב לסופה של היצירה הנפלאה הזו.  הרגשתי כמו גרגרן היושב לסעוד את ליבו והוא בולס וטורף ואוכל בתשוקה להגיע להרגשת הסובא, לבטן מלאה, לסוף העלילה.

סיימתי לקרוא את הספר, עתה אני יודע איך התגלגלו היוצרות ומה אירע לאוהבים בשתי פרשיות האהבה שלדידי הן עמוד השדרה של הספר.  או אז התפניתי לקרוא את הספר שוב והפעם ממש לאט.  קורא משפטי קסם, מנגן נעימות של מילים ומחשבות, מוקסם מהשפה העשירה ואפילו לומד מילים חדשות. 

עכשיו אני כמו אותו גרגרן בשעה שסיים את המנה העיקרית, מחה את שפתיו ושם לב שהמסעדה יפה.  הוא מחייך למלצרית יפת התואר והדד, בוחן את מיני התרגימה שהיא מושיטה לו במגש גדול ליד הקפה הקטן.  עכשיו אני מגלגל על לשוני משפטים נפלאים, אחוז התפעמות מכישרון הכתיבה (וגם מעט קנאה).

"..מעל מי שגופם יהיה להם לשלל אבל נשמתם תכבה.  מעל מי שמתו, וברבות הימים, במות זוכריהם, ימותו בשנית."  מקונן המספר.

"..תרצה צחקה בקול רם.  אחיו החנוטים של צחוקה ניעורו בזכרוני, התמתחו וענו לו בשמחה."  משמחת את המספר אהובתו משכבר הימים.

"..ידה, פשוקת אצבעות, נעה ממותני אל שיפולי גבי, היא אותתה לי בלחיצה קטנה. בוא. כל אשה בגופי נצמדה בה אל אחיה. כל תא בבשרי מצא בה אחיות."  אהובתו שהייתה וישנה ותהייה.

"..האישה שחזתה לי אמי התקמרה, התפשקה, התקערה, השיבה אותי אל תוך בשרה."

אני יודע שהפעם השניה, אף היא לא תהיה אחרונה, עוד שבועות מספר אקרא בשלישית את הספר אתבשם בו עוד ועוד.  בדיוק כך עשיתי עם פונטנלה לפני שנים לא רבות. 

לא סיפרתי לכם את התוכן, לא רמזתי על העלילה.  אין צורך בכך, רק ארמוז לכם שהספר ניתן ונכתב באהבה גדולה.  אהבה גדולה של אישה, אהבת גבר לאישה, אהבה של נערה לבחיר ליבה, אהבת אם ואב ובן.  אוף, כל כך הרבה אהבות שלידן הקשיים מחווירים ואינם אומרים די.

ספרה הראשון של הונג יינג, "בת הנהר" תורגם לעברית קלוקלת ואיבד את כל השירה שמן הסתם הייתה בו במקורו.  תרגום כה גרוע עד שכמעט ולא קניתי את ספרה השני, אבל איך יכול הייתי להניח מידיי ספר עם שם כה מושלם ולמזלי "מאהבת סינית" הוא ספר יוצא מהכלל, ספר שקראתי בנשימה עצורה.

הספר מבוסס על סיפור אמיתי, סיפורה של אהבה מופלאה בן צעיר מערבי, בן אחותה של ווירג'יניה וולף שגדל באווירה מתירנית במיוחד.  בעלה ההומוסקסואל של אימו הביא את מאהביו הביתה, אמו גם היא חגגה את מיניותה באורח חופשי וההתייחסות לעירום ומעשי אהבה בכל תצריף אפשרי, הייתה רגועה ומקבלת.  השותפה שלו לאהבה הייתה אישה סינית צעירה ויפיפייה, מבוגרת ממנו במעט, אישה יוצאת מגדר הרגיל, עם רקע מרתק.  היא הייתה בתה היחידה של פילגשו השביעית (והאהובה) של ג'נטלמן סיני שתחביביו היו נשים, ארוטיקה ואהבה. 

הפילגש הייתה בקיאה להפליא בכל תורות האהבה הסיניות, פילוסופיות וטכניקות כאחד.  היא קראה ספרים שעברו מדור לדור, ידעה את כל רזי האהבה ואף הנחילה אותם לבתה.  היא לימדה את הילדה הצעירה איך לענג גבר ואיך להתענג בעצמה, במשך שנים הן תרגלו ולמדו עד שהילדה בגרה והפכה לאישה מרהיבה ביופייה ואהובה עד מאוד על אביה.  זה שרצה כמובן רק בטובתה, שידך אותה למלומד סיני שהתמחה בספרות המערב, איש אשכולות וגאון מיוחד במינו שרק פגם אחד היה לו הוא סלד מלהשקיע אנרגיה רבה במעשה האהבה.  וכך כל אותו ידע וכל אותן תשוקות שפעמו באותה אישה צעירה מעולם לא התממשו.

משנפגשו השניים, כברק מענן קודר פרצה, אנרגיה עצומה שהאירה את החיים שלהם ושינתה אותם ואת הסובבים אותם לעד.  מיד הייתה ברורה לשניהם התשוקה האדירה שחשו איש כלפי רעותו, היא עשתה לו דברים שהוא לא יכול היה לדמיין גם אילו היה חי מאתיים שנה.  תשוקה כה מכילה, כה עצומה שאין לתאר במילים תשוקה כזו גדולה והונג יינג משכילה להעביר לנו את צבע הרגשות האדירים, מרוחים על דף במכחול נפלא של גוני גוונים, מירקם וטעם של אהבה.   

מאוחר יותר הבשילה התאווה לאהבה כה גדולה שלא היא ולא הוא תיארו לעצמם שעוצמות רגש כה אדירות אפשריות או ידעו איך לנהוג עימה.  לא רק תשוקה ואהבה מופלאות היו ביניהם אלא גם טרגדיה בלתי נמנעת, כזו שמלווה כל אהבה גדולה.  אישה חכמה אמרה לי שהטרגדיה היא זו ההופכת אהבה לכל כך גדולה שכן אלמלא הטרגדיה הייתה האהבה הופכת לנישואים ובית קטן, גג רעפים אדום וגדר לבנה.  הטרגדיה משיגה במרוץ את הילדים, החיתולים ולילות מנועי שינה, לא בגלל האטרף שבתשוקה, אלא בגלל עצם סיומה המקוטע.