כמה הרהורים שמנעו ממני שינה אתמול בלילה.
ממש בחודשיים האחרונים של כיתה ה',נכנסתי לי לסטודיו נדיר,ישר לקבוצה של רותם סולטן.
במבט לאחור,אלה היו החודשיים הכי מדהימים שהיו לי בסטודיו.חודשיים של תענוג צרוף.
רותם עצמה הייתה מורה מדהימה.היא גרמה לנו לצחוק (מדברים שבחיים לא הייתי צוחקת מהם היום)
היא הייתה כל כך פתוחה,ועם כמה שאני אוהבת את חן,היא הייתה הרבה פחות מרוחקת.
אחרי הכל,קשה שלא להתאהב במישהו שמרגיש נוח כל כך בתוך עורו שלו.
הייתה קצת הרגשה שהיא פרטית שלנו,כי אנחנו היינו "הגדולות" שלה. "הקבוצה של רותם".
אני זוכרת איך במסיבת הפיג'מות שהייתה לנו בסוף השנה היא באה עם בובה ועם קוקיות,ממש כמו כולן והצחיקה את כולנו עם הסיפורים שלה מהיסודי
בחימום היא התעקשה שלא זזים עד שכולן למטה
וסיפרה לנו על אותה "חליקה" שהייתה לה על הבמה בגרמניה
ואיך,בשיחת סוף השנה,היא החמיאה לי מול כולן על ההתקדמות שלי בחודשיים
שזה באמת רגע ששמרתי איתי להרבה זמן.
חבל לי שיש לי זכרונות כ"כ ספורים ממנה,כי אחרי אותה שנה,היא עזבה.
ראיתי אותה שוב במחול נדיר 4.לכמה דקות,בקפיטריה.
רציתי כ"כ לרוץ ולחבק אותה,אבל לא הייתי בטוחה שהיא זוכרת אותי.בכל זאת,הייתי אצלה בסך הכל חודשיים.
אבל היא זכרה. אני לא יודעת אם אותי,או אפילו את השם שלי,אבל אולי היא זיהתה עוד בנות שהיו איתי.
"היי,תלמידות שלי מלפני מיליון שנה!"
הייתי עושה הכל בשביל עוד שיעור איתה,בשביל להכיר אותה קצת יותר.
ואני פשוט מתגעגעת.
כשלמדנו איתה,רקדתי מתוך התלהבות פשוטה.
רקדתי עם הכל,ונהנתי מכל שניה.
לא חשבתי בכלל.
אני והבנות התלהבנו מכל תנועה,מכל דבר בעצם.
רקדנו בכל מקום,כל הזמן. בבית,בין השיעורים,בשיעורים (עד שתפסו אותי בשיעור מדעים XD)
כשעברתי ללהקה זה נהרס.
איבדתי את כל הבטחון שלי,ועם הזמן גם הפכתי מודעת למשקל שלי,לאיך שאני רוקדת ליד שאר הרקדניות.
השוואות השוואות השוואות.
ועם הזמן זה עבר. היום,אני עובדת וכבר לא מסתכלת על אחרות בכלל.וגם הרבה מהבטחון שלי חזר.
אבל איבדתי את ההתלהבות שלי מפשוט לרקוד.
מה שנשאר זה הסיפוק הזה מהעבודה הקשה,אבל זה בכל זאת,לא אותו דבר.
אני מסתכלת על עצמי רוקדת ונדמה שאני מנותקת. מרוכזת בחלל,עם הבעה חלולה כזאת.
שום מבט לקהל,הראש קבור ברצפה כמעט.את החיוכים שלי אפשר לספור על כף יד אחד.
אני לא מופיעה.אני עולה,רוקדת,ויורדת.
אתמול,כשצפיתי בקלטת הישנה ההיא,מ"מופע השגים 2004" שלילך השאילה לי,ראיתי את רותם רוקדת.
זה היה מדהים. גל של הערצה מחודשת לאשה הזאת שטף אותי.
היא רוקדת ורואים עד כמה היא נהנית. רואים עד כמה היא נינוחה.
ההתלהבות מתפרצת ממנה,מתבטאת הריקוד,בתלתלים הקופצים,בהבעות המתחלפות כמו על פי הזמנה.
כל האישיות שלה...היא פשוט רותם. כל כולה.
חשבתי: "וואלה,זה מה שאני רוצה לעצמי."
אני רוצה ללמוד להנות מחדש.לרקוד עד הסוף,עם כל האנרגיה שיש.
לרקוד עם כל ההתלהבות שבעולם,כמו אז.
להופיע ולהנות. לא להופיע עם הגוף כשהראש במקום אחר.
אחרי הכל,לעבוד עובדים בסטודיו.
אז הנה,הוספתי לעצמי מטרה לשנה הזאת. אחת בנוסף לכל השאר.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בבלוגיה בתפוז נתקלתי בכותבת מוכשרת מאוד באחד משיטוטי בעקבות פאנפיקים מעניינים.
חוץ מהעובדה שהפאנפיקים שלה מרתקים ומלאים בחוש הומור,היא גם נוגעת בסוגיות החברתיות הכואבות ביותר,בצורה ברורה,שמבהירה את התחושה הכללית שקיימת בכולנו. מפרטת,מסבירה,עוברת על כל הנקודות.
כי בכל אחת יש את הקול הזה,בצורה זאת או אחרת,אם בהרגשה של אי נוחות,או לפעמים גם במילים מעורפלות.
אבל מעטות הבנות שמנסות להבין את המצב כמו שהוא.מנסות להבין למה.
יש לי את כל ההערכה בעולם למיה אחת2,ואני מאמצת את העמדה שלה בחום.
ולחשוב שעד לפני שנה,לא היה לי שמץ של עניין במעורבות חברתית,פמיניזם וכל השאר.
"והגוף הזה הוא מגעיל"
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1032909&passok=yes
"אל תשאו את ידכם אל הנערה"
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1035297&passok=yes
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חשבתי קצת על הדרך שבה אני מתבגרת אתמול.
אני קוראת דברים שאני כותבת,נושאים שאני מתעסקת בהם,ומבינה שיש בי מן צורך שכזה,להבין את המציאות על מה שהיא באמת.
להעלים את הקרום מעל העיניים,ולתת לאור לחדור.
העובדה שכ"כ דחוף לי לראות,להבין,להחשף לאמיתות הקשות ביותר,אומרת שאני עדיין ילדה.
אני רוצה לדעת,כדי לעשות את ההחלטות שלי,כדי לקחת את השליטה בחיים שלי ולהיות עצמאית. כי בדיוק בגלל זה מחליטים בשביל הילד. כי הוא לא רואה. כי הוא לא יודע. כי הוא לא חשוף לכל התמונה.
בצורה מוזרה כלשהי,הרצון לגדול,המשפטים שכל ילד משמיע "אני לא ילד קטן! אני גדול!" ו-"לא רוצה לתת לך יד! רוצה ללכת לבד!"
רק צועקים ומצביעים שאני עוד לא מבוגרת.
כי את היופי שבתמימות,שבחוסר הידיעה,שבחוסר העכבות,מבינים רק ה"מבוגרים באמת".
מי שמצטער על ילדות שאבדה,משמע שילדותו מאחוריו.הוא רואה את ילדותו מאחוריו,ולא מרגיש את הצורך הזה יותר,"להיות מבוגר".
ומי שנפשו רק מחפשת את "הבגרות" משמע שעודו ילד.
כל אדם מחפש דווקא את מה שאין לו.
אבל גם בי,מתחיל לצייץ איזשהו קול שאומר: "הלו,מה בוער לך? תעצרי,קחי נשימה. גם את לא רחוקה מאוד מלהשאיר את הילדות מאחור,אז באמת,תהני מהרגעים האחרונים שלך בתור ילדה".
כי כבר יש לי עכבות. וגם אני מצייתת לנורמות,למרחב אישי,לגחמות של החברה.
וגם אני מתחילה להתגעגע לתקופה שלא עלה בדעתי שאני צריכה לסרק את השיער כשאני יוצאת מהבית.
או למרוט גבות. או לעשות שעווה.
לתקופה שהייתי יוצאת מהבית במכנס טריקו כחול וחולצת טי רחבה ואדומה בלי למצמץ בכלל.
וכמה שאני כועסת על אמא שלי שהרשתה לי ללבוש ביקיני עם כל השומניזם המטורף שעוד היה לי,
אני גם מוצאת את זה מקסים,שלא הייתי מודעת,שלא היה לי אכפת.
כשלא ידעתי"ששמן זה איכס" כמו שהפרסומת ה"נהדרת" שהסתובבה באינטרנט לפני כמה זמן תיארה כ"כ טוב.
כשלא חשבתי פעמיים על מה שאני מכניסה לפה,אלא אם כן זה היה סלק,או חציל.
כשהבחירות שלי במה לאכול הושפעו רק מ"מה שטעים".
כשביקורתיות הייתה מושג מעורפל להפליא.
אז לציית לרגשות הבסיסיים ביותר,הילדותיים ביותר,לגחמות המתוקות ביותר והטיפשיות ביותר,אני כבר פחות או יותר גמרתי.
בלי קנאה חסרת בסיס. בלי חוסר סבלנות,או פתיל קצר. בלי החופש שבלומר בדיוק מה שאת רוצה לומר ושעוד יסלחו לך על זה.
שיקולים כמו הגיון,הבנת הזולת,סבלנות והתנהגות נאותה נכנסים למשוואה.
וכן,קצת חבל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
