האמת שגם בתור ילדה תמיד היה לי מה להגיד על כל דבר...
אבל פתאום,זה מורגש יותר בחדות.
אני חושבת על הכל,מנסה להבין את העולם,מי נגד מי,איך המוח של אנשים עובד.
מנסה לאמץ לעצמי גישה מסויימת להתמודד עם דברים,ואז נוטשת אותה לטובת גישה אחרת..
הדעות מתחלפות בקצב,בכל פעם כשאני מוצאת טיפת הגיון בדבריו של האחר.כשאני באה במגע עם נקודת מבט שונה.
אפילו קלישאות מתחלפות באחרות,יום אחר יום.
יש בעולם הזה כ"כ הרבה תחומים,כ"כ הרבה דעות סותרות,כ"כ הרבה תיאוריות..
וכ"כ הרבה אנשים,כבר מראשית הזמן, מנסים להבין את היצירה המופלאה הזו של אלוהים.
מישהו באמת הצליח? האם נצליח אי פעם?
או בעצם השאלה הנצחית-האם יש אמת אחת? נכון או לא נכון?
אחרי הכל,יש כ"כ הרבה נקודות מבט...
אנחנו באמת יכולים להבין בשלמות איפה אנחנו חיים? איך אנחנו חיים?
אולי באמת הייתי צריכה להשאר במרכז רון ורדי.
לפחות שם יכולתי לנקז את פרצי הפילוסופיה המוזרים האלה מדיי פעם.
אפילו אל תנסו להבין את "משמעות החיים". זה כמו לנסות לתפוס מים בשתיי הידיים
.
בלרינת צעצוע
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
