אז זהו, שאני לא באמת יודע מה אני עושה

(כן, אני יודע שאני פחות או יותר כותב את זה לעצמי כי בישראבלוג לא קוראים פוסטים ארוכים... ניחא).

"זה לא פשוט להיות פשוט", אמר שלום חנוך, ואני מחזק ואומר - זה לא קל להיות קליל.

הפוסט האחרון שלי, 58 דברים שאף פעם לא עשיתי, עלול להיראות כאילו לקח לי רבע שעה לכתוב אותו. כאילו פשוט ישבתי שם וחשבתי על דברים רנדומליים. הלוואי והייתי כה יצירתי.

לקח לי הרבה מאד זמן לכתוב אותו, וכמו פוסטים רבים אחרים שלי הוא היה כתוב כבר חודשים לפני ששלחתי אותו. אני תמיד מחכה לרגע הנכון לשלוח כל פוסט, ותמיד מחפש איפה אני יכול לשפר כל פוסט שעדיין לא העליתי.

אני נמצא בתחרות פה בבלוגוספירה. כל חודש עולים מעל ארבעת אלפים פוסטים חדשים, וזה רק בישראבלוג. כל כך הרבה אנשים שאומרים "תסתכלו עליי! תסתכלו עליי!", אז למה שתסתכלו דווקא עליי?

אבל 99 אחוז מאותם אלפים לא באמת מדברים אליי. אני מסתכל על בלוגרים כמו "Inco", "תרופה למכה", ו"חגית ר'", וחושב לעצמי שאם אני רוצה שהבלוג שלי יהיה בין הטובים בישרא, זוהי הרמה שאני צריך לעמוד בה. ולא, אני לא יכול לכתוב כמו "תרופה למכה", אני לא יכול לכתוב ברמה שבה היא כותבת בתדירות שבה היא כותבת, ואני בסדר עם זה. אני אמנם אדם מאד תחרותי, אבל אני גם מציאותי ואני מבין שאני לא חייב להיות מספר 1 בהכל. אני כן רוצה להיות באותו סדר גודל, להיות בתוך הפריים כשנלקחת תמונת הפוטו-פיניש, והבלוגרים האלה (ועוד כמה יחידי סגולה אחרים שלא ציינתי פה) הם הסמן שלי. הם אלה שמציבים את הרף.

זה לא שאני רודף תהילה כפי שלעיתים מנסים להציג אותי באתר הזה (אם כי אלה שמנסים לא משתמשים בביטוי "רודף תהילה" אלא "זונת צומי"). אני לא עושה את זה בשביל אף אחד אחר, אני עושה את זה בשביל עצמי. אני רוצה לדעת שהבלוג שלי הוא מסוג הבלוגים שכשאני נכנס אליהם אני פשוט נהנה, והשופט היחיד של הקריטריון הזה הוא אני.

חלק מהעניין הוא לא לכתוב פוסטים מהסוג הזה, שמדברים על איך אני כותב פוסטים. כמו שבהצגה יש את הבמה ואת אחורי הקלעים, שאותם לא רואים. זה לא שאני מנסה להיראות מקצועי או לגרום לזה להראות כאילו זה קל לי, אלא זה פשוט לא פוסט טוב, לא מעניין, לא מהסוג שהייתי נהנה לקרוא אם הייתי קורא כזה בבלוג אחר.

ובכל זאת החלטתי לכתוב אותו. לקחת נשימה, להירגע קצת מההתרוצצות הבלתי נפסקת הזאת מאחורי הקלעים כדי שהכל על פני הבלוג יהיה מושלם, וגם, אם כבר נתתי לכם הצצה אל מאחורי הקלעים, לספר לכם על הבאות.

אז... מה הולך לבוא? על מה אני עובד?

טיפשים בחשיכה

רוב הפוסטים הענייניים שלי נולדו מזה ששמעתי אנשים טיפשים או התווכחתי עם כאלה, וכך גם הפוסט הזה. ראיתי פרק של דייט בחשיכה שם היו שני אנשים מאד טיפשים, שכמו אנשים טיפשים רבים גם הם החזיקו בדעות קדומות. דעות קדומות נגד מזרחים, במקרה הזה. הקאצ' - שניהם היו מזרחים.

אחרי מפגן כזה של טמטום אני לא יכול שלא לכתוב...

התחלתי לכתוב, ומשם גלשתי גם לתחומים אחרים כמו פמיניזם ושוביניזם... וכשזה נעשה ארוך מדי התחלתי לחלק את זה לכמה פוסטים, בינתיים ל-3, אך עוד לא סיימתי לכתוב את זה אז אולי זה עוד יתחלק ליותר.

יכול להיות שבסופו של דבר אחליט לגנוז חלק מהפוסטים, או אפילו את כולם, אך אם אעלה אותם זה יהיה אחד אחרי השני, כסדרה.

אוננות הפיתוי

כמו במקרה הקודם, ראיתי אדם טיפש ופטתי והחוויה נתנה לי השארה לכתיבת פוסט, כשמשם גלשתי לנושאים שישבו לי על קצה העט כבר הרבה זמן והאידיוט התורן עזר לי להשוות את מפל המתחים בין העט אל הדף ומשם לעמוד העריכה. גם פה כתבתי יותר מדי והחלטתי לחלק את זה לכמה פוסטים בהם אני מספר מנקודת מבטי מהי אומנות הפיתוי, למה זה טוב, למה זה רע, מדוע איני מיישם אותה, ובסופו של דבר גם כיצד קשור אותו אידיוט תורן.

ביצים כחולות

"?Did you think that I was gonna give it up to you" כתבה ושרה אבריל לאבין. התופעה מוכרת, החבר לוחץ להתקדם הלאה, הבחורה מנסה לאזן ומצד אחד לא לעשות דברים שהיא לא מרגישה איתם בנוח ובכל זאת לא לאכזב את החבר שלה.

בפוסט אני מפרט את הניתוח שלי ואת המסקנות הנובעות ממנו.

אני יודע שלרובכם יש דעות מאד מוצקות ונחרצות בנושא, ואני יכול לנחש מהי הדעה של רובכם, אבל אל תחשבו שאתם יכולים לדעת מהי עמדתי. תיאלצו לחכות בסבלנות שאעלה את הפוסט.

מרשמלו - סיפור בשניים עשר חלקים

כחלק מהפוסט הקודם התחלתי לכתוב על סיטואציה מסוימת שהייתה לי עם אקסית שלי (ההיא מרציתי שתדעי), כשכתבתי בסופו של דבר כל כך הרבה שהחלטתי להפוך את זה לפוסט משלו... אבל לא הפסקתי שם. המשכתי עד שכתבתי את כל הסיפור ה"איך פגשתי את אמא" לילדים שכנראה לעולם כבר לא יהיו לנו. את הסיפור, מפאת אורכו, חילקתי לכמה פוסטים (כנראה שניים עשר, אבל זה עוד יכול להשתנות) ואני מתכוון לפרסם אותם אחד אחרי השני, ולהקדיש לכך חודש שלם בבלוג, כנראה דצמבר הקרוב.

המדריך המקוצר לגבר הרומנטי בעולם האמיתי

קוראיי הותיקים אולי זוכרים את הפוסט הזה, כי כבר העליתי אותו בעבר (מרץ 2011), אבל מאז הורדתי אותו מסיבות שאני לא יכול לפרט פה, ובקרוב הוא הולך לעשות קאמבק. אני שוקל גם במקום להעלות אותו מחדש פשוט להחזיר אותו למקום שלו, במרץ 2011, אבל אני כן רוצה שהוא יקבל את הצ'אנס הנוסף הזה להיות בעמוד הראשון, כי בינינו, אני לא מבין למה, אבל אנשים לא באמת מדפדפים אחורה.

טיילור להדיוטות

במסגרת הסדרה "מתמטיקה להדיוטות" התחלתי לכתוב את הפוסט "טיילור להדיוטות", שמסביר ברמה האינטואיטיבית מה זה אומר פולינום טיילור, כיצד הוא עובד ובשביל מה הוא טוב... אבל בשביל זה הבנתי שאני צריך קודם להסביר כמה דברים אחרים. אז יצאו גם הפוסטים "פונקציות - המשך", "מהו פולינום", ו-"מהי מתמטיקה".

האח הגדול

הרהור #024 היה רק ריקושט קטן מפוסט רציני שבדרך, בו אני נותן דעתי וביקורתי על התוכנית, לטוב ולרע.

ללא שם

בפוסט "על מדע ודת" ניסח Jack Johnson (אלכס) בצורה נהדרת רעיון שאני מרגיש ומנסה להעלות על הכתב כבר שנים אבל לא הצלחתי לנסח בעצמי. לקחתי את מה שכן כתבתי על הנושא עד כה וניסיתי למצות מזה את כל מה שלא מוכל בפוסט של אלכס, ומזה לכתוב פוסט חדש בנושא מאד דומה, ובניסיון לא לחזור על הנקודות של אלכס אלא רק להוסיף. על השם אולי אחשוב כשהפוסט יהיה מוצק יותר.

הטכניון

יש לי הרבה חומר כתוב על הטכניון, אך הוא מאד מפוזר ועדיין לא גיבשתי שום דבר לידי משהו שדומה לפוסט. אבל יבואו לפחות 2 פוסטים על הטכניון.

מט סנדלרים - המשך

זה לא בדיוק המשך, זה פשוט מענה לתגובה שהיה ארוך ועקרוני מדי כדי שאכתוב אותו בתגובות, אז אקדיש לזה פוסט בקרוב.

ואם אני כבר פונה אליכם ישירות, אני רוצה לנצל את ההזדמנות להסביר לכם את השינוי שעשיתי לאחרונה בכינוי שלי. לפני כחצי שנה שיניתי את הכינוי שלי מ"עופר." ל"סקס עם מתמטיקאי", כי רציתי כינוי קליט יותר. הבעיה היא שהכינוי נעשה קליט מדי, כל כך קליט שאנשים הכירו את הכינוי, אך לא הכירו את שם הבלוג. אני מאד אוהב את שם הבלוג ולא אהבתי שהכינוי דחק אותו הצידה, לכן החלפתי ל"המתמטיקאי", וכעת אני שוקל לחזור בחזרה ל"עופר.".

שלכם, המתמטיקאי.

עדכון:

הייתה התפוצצות בתיבת התגובות.

מספר אנשים הגיבו לי בצורה מאד לא מכובדת,וכשמגיבים לי בצורה לא מכובדת, לא רואה צורך להחזיר למגיבי הנאצה בכבוד.

עם זאת, מספר בלוגרים אחרים ראו את חילופי הדברים ביני לבין בלוגרית אחרת, ומבלי להכיר את היסטוריית ההשמצות שלה כלפי החליטו שהייתי נבזי אליה, ולקחו צד נגדי מבלי לדעת את כל הסיפור ומבלי רצון להקשיב.

אילו הייתי יכול לתקן את העולם כך שכל אדם לא יקח צד עד שהוא נותן לשני הצדדים אפשרות להסביר את עצמם, הייתי עושה כך, ואני אכן מנסה, אך אם כך ואם כך, הכתם נשאר על הקיר.

בעקבות כך החלטתי ללכת על גישה חדשה: תגובות שאינן מנוסחות בצורה מכובדת ימחקו. אני לא הולך להתעסק יותר עם מגיבי נאצה, פשוט למחוק את התגובות שלהם.

אין לי בעיה לקבל ביקורת, כל עוד היא נאמרת בצורה מכובדת.

אם מישהו הגיב לי שאינה ראויה וראה שמחקתי את תגובתו, הוא מוזמן לנסח את התגובה מחדש בצורה מכובדת.

אני לא מסתיר דבר מאף אחד, כל התגובות שמורות אצלי, ומי שרוצה לרדת לשורש העניין מוזמן ליצור איתי קשר במייל. 

אני לא מתכוון לכתוב פה דברי השמצות כלפי אף אחד, זו אינה דרכי. אני חוזר ואומר, כשאנשים אינם נוהגים כלפי בכבוד אני לא הולך לנהוג כלפיהם בכבוד, אבל אני כן הולך לשמור על היושרה והמוסר שלי, ואחרי ש"חפרתי" לכם כל כך הרבה על כמה שהבלוג שלי הוא מקדש מבחינתי ואני שוקל כל מילה בו, אני בטח שלא הולך להלאות את קוראיי בפוסטי השמצה נגד אנשים כאלה ואחרים.

- המתמטיקאי