תני לי לראות אותך מתפשטת מולי

פתאום אני ממש מתגעגעת לחיים של פעם.

כמה מנוחה היתה בהם. אולי לא באמת, אבל במבט לאחור ובהשוואה לחוסר נחת של עכשיו, זה נראה קל כל כך.

אני לא מחפשת את הקל.

אבל עדיין יש קסם בלהזכר בתקופה הזאת, שהיינו כל החברים ביחד, ועשינו שטויות, ולפעמים היינו תקועים בבית, צריכים ללמוד למבחנים, ותומס היתה באה והיינו שותות קפה ואוכלות גלידה, וכל מה שהייתי צריכה לעשות בשביל להפגש עם עדן היה להרים צלצול ולקוות שהוא לא עסוק מדי, וטים-טם בחורף אצל תפוזי, ולרוץ עם שי לי בשלוליות בבית ספר, ורק לצחוק ולהנות מהתקופה שאנחנו עדיין לא לגמרי ברשות עצמינו, אבל עדיין חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים.

ועכשיו זה כל כך שונה.

אני רק רוצה שיירד גשם ונהיה כולנו כמו פעם, ביחד, צוחקים ומתנהגים כמו ילדים קטנים.

ורק קצת חופש שאני אוכל להרגיש.

ועוד כמה דברים שאני אשאיר בתוכי.

מקווה  שאני לא היחידה שזה חסר לה.

\: קצת עצוב.

פוסט דכאוני. קחו בעירבון מוגבל.

סופשבוע נפלא לכולם!