אולי זה היה מזג האוויר האפרורי ששרר בחוץ, או אולי שוט אחד יותר מדי של בד אפל, שגרמו לי לפצוח במונולוג ארוך במיוחד בפני הברמן החף מפשע, ששאל אותי שאלה תמימה.
"אפשר עוד אחד כזה?" סיננתי לעברו, מצביע לעבר הכוס הריקה. את השתיים שקדמו לה הוא הספיק כבר לפנות.
"אתה לא רוצה לחכות לחברים שלך עם השתייה?" שאל.
יש שאלות ששואלים מתוך נימוס. שאלות שאתה לא באמת מעוניין ומתעניין בתשובתן, אלא שואל אותן כדי לצאת ידי חובה. כאשר אתה פוגש מכר, לדוגמא, מחייך לעברו וזורק לו, "מה נשמע?" כשאתה לא מצפה לדבר מלבד "הכל בסדר, מה קורה?" שעליו גם אתה תענה ב"בסדר גמור" ותמשיך בדרכך. אם המכר מתחיל להלאות אותך בצרותיו, בעיותיו ותלאות היום, אתה מופתע לרעה, שהרי שלומו לא באמת מעניין אותך, בסך הכל ביקשת להצטייר כמנומס ואדיב. אז אתה מהנהן בנימוס ומחכה שיסיים כבר את הסיפור שלו, ותוכל להמשיך בדרכך, הרי אתה צריך להגיע לאנשהו, וזמנך קצר...
גם זמנו של הברמן היה קצר. יום שישי בתל אביב, לקראת השעה שתיים בלילה, הפאב מפוצץ באנשים. זוגות בדייט, קבוצות חוגגים, שני חברים שרוצים להפיג את השעמום בשתייה, ואני.
ואני, מתעלם מהעובדה שזו היתה שאלה נימוסית, פתחתי בדבריי אל הברמן:
"חברים?..." גיחכתי בעצבנות, "אין דבר כזה חברים. למה שאתה קורא חברים, אני קורא- ניצול הדדי של אינטרסים. כן, ממש ככה".
"שני הייניקן ווודקה רד בול!" צעקה מלצרית נמוכה לעבר הברמן, שחייך אליה חיוך רב משמעות, והיא קרצה לו בתגובה.
"אתה 'חבר' של מישהו, רק אם זה נוח לך בזמן מסוים, במקום מסוים, במצב מסוים ובנסיבות מסוימות", המשכתי. "ברגע שהמצב, הזמן, המקום או הנסיבות האלו כבר לא יתקיימו, אתה למעשה כבר לא צריך את ה'חבר' הזה, ואז תשכח שהוא קיים".
הברמן סימן בידו למלצרית לבוא בעודו מנופף לשלום לבחור שנכנס לפאב מחובק עם בלונדינית מאופרת בהגזמה. הברמן סיים להכין למלצרית את המשקאות והיא לקחה אותם בזריזות לשולחנות, אך אני עדיין לא סיימתי.
"הכל בולשיט... כל העניין הזה של חברים זה בולשיט אחד גדול. כל ההצהרות האלו, אני אעשה הכל בשבילך, אני תמיד אהיה שם בשבילך... הכל בולשיט. ברגע שכבר לא יהיה ל'חבר' נוח, אתה יכול לעשות שמיניות באוויר, לגסוס, לרצות להתאבד, לאיים לקפוץ מהגג, לרוץ עירום ברחוב בגשם, ול'חבר' שלך זה לא יזיז... כי זה פשוט לא מעניין אותו יותר. אתה כבר לא מעניין אותו יותר".
הברמן הכין שני קוקטיילים צבעוניים, הניח בשניהם מטריה קטנטנה והגיש אותם לשתי צעירות מצחקקות שישבו על הבר. "זה בשבילכן בנות, קוקטייל ראשון על חשבוני".
הבנות הודו לו, צחקקו וסידרו את שערן, כמעט בהתאמה. הן ישבו קרוב אליי, אבל לא שמעו דבר מנאומי הארוך ורווי האלכוהול.
"אדם ירצה להקשיב לבן אדם אחר רק בתקופה שהוא צריך שהאדם הזה יקשיב לו. הוא ייתן עצה טובה רק כי הוא צריך אחת כזו לעצמו. הוא ישמח אתו, יבכה אתו, יצחק אתו, יבלה אתו,ידבר איתו רק כי הוא צריך מישהו לעשות את כל הדברים האלה אתו באותו זמן. ברגע שהוא יתרחק, יעבור דירה, יסיים צבא, יסיים לימודים, תמיד יבוא מישהו אחר כתחליף...
אתה לא באמת תמשיך להיות 'חבר' שלו. פשוט תמצא מישהו אחר שנוח לך להיות אתו באותו זמן. וה'חבר' הקודם שלך, ובכן... ברגע שהוא רחוק או לא רלוונטי, תשכח מקיומו.
אף פעם לא היה לך באמת אכפת ממנו. פשוט היה לך נוח. נוחות, זו מילת המפתח".
הברמן הוציא מחלון המטבח מטלית לחה והחל לנגב את הדלפק בתנועות גדולות ומהירות, פינה את הכוסות הריקות של שתי הבנות המצחקקות שפגשו בינתיים עוד שלוש חברות מצחקקות, בעודו מבחין שאני עדיין מדבר לכיוונו.
"לא יודע, לי יש כמה חברים טובים שאני סומך עליהם בעיניים עצומות", זרק לעברי ומשך בכתפיו.
הבחור והבלונדינית המאופרת בהגזמה יצאו מהבר, ולאחר כמה שניות נפתחה שוב הדלת כשנכנסה חבורה רעשנית לפאב שהתחילה לשיר בתיאטרליות מוגזמת את השיר שהתנגן בווליום גבוה.
אז אולי זה ככה רק אצלי... מלמלתי מעל כוס הבד אפל שלי, שהיתה שוב ריקה.
"אפשר עוד אחד כזה?" צעקתי לברמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
