אבטיח אדום מהול בביצ'יות

תמיד יש לי את הרצון העז הזה לכתוב בבלוג, ואז אני נזכרת שאין לי קוראים אז למה להשקיע בכתוב?

הפעם התהיה הזו לא עלתה בראשי, אני רק מעוניינת לכתוב למען עצמי את מה שהולך איתי בין אם מדובר בצבא ובין אם מדובר על החיים שמחוץ לו.

אז צבא... וואו, כבר חודשיים אני רכוש צה"ל, הזמן טס בלי ספק... ועברתי כבר כמה תחנות, טירונות סיימתי, קורס מש"קי לוגיסטיקה כבר מאחורי וכעת אני בסדיר שלי, סיירת גולני :) לא רע בכלל למען האמת, ז"א מבחינת אנשים תענוג מבחינת הלוקיישן קצת לא כוס התה שלי, אבל נסתדר עם מה שיש, עוד 3 חודשים בע"ה קורס קצינים ויהיה בסדר יותר.

זה סופר דופר דופר על קצה המזלג, כמובן שיש יותר תוכן ובשר בתוך כל החודשיים האלה, הן מבחינת האנשים שהכרתי, החוויות שעברתי, דברים שאני נוצרת עד הקבר פחות או יותר.

מי ששאל את עצמו מה פשר הכותרת... אז דותן, כן זה החבר, האהוב, הבנאדם שהראש לא מרפה ממחשבות עליו לרגע...

אותו אחד מהפוסט הקודם, אז אנחנו יחד, עדיין יחד למרות שקשה- קשה יותר מכפי שחשבתי...  מה ביקשתי? לצאת אחרי שבוע הביתה ולהיות איתו ורק איתו?! כנראה שגם זה מעל המצופה, אבל בחרתי קרבי ויש להתמודד עם ההשלכות.

אני יכולה להגיד בלב שלם שאני אוהבת אותו, וזה למעשה מה שמחזיק אותי בקשר שלנו, זה וגם האהבה שלו כלפיי, קשה קצת ואפילו דבילי למדיי לנהל מערכת יחסים דרך טלפון והודעות מרובות, אבל זה מה שיש.

כל מפגש שלנו אחרי זמן לא מבוטל שאנחנו לא מתראים זה בערך הדבר הכי מושלם שיש, מכל בחינה אפשרית, וזה מה שייחלתי לעצמי כל זמן שהייתי רווקה או שנוכחתי בקשר עם איזה טמבל אחד.

אבל שוב היציאות הורגות אותי! ולא פעם אנחנו מוצאים את עצמינו (בגללי יש לציין) בשיחות שהן על סף לחתוך את זה, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה ובטח לא יכולה להגיד את המילה האחרונה, שוב, כי אני אוהבת אותו!

מעולם לא הרגשתי דבר כזה כלפיי מישהו ואני חושבת שאין יותר טוב מזה ויותר מרומם מזה...

מדהים שלי!!!