אם אנשים באמת רוצים להכיר אותי, הם צריכים לקרוא כאן.
או לדבר איתי.
אני כבר בקושי אמיתית בכל מקום.
בבלוג אחד שלי, כתבתי פוסט אמיתי סופסוף, אחרי הרבה זמן של אי זהות.
אני פוחדת שיום אחד האישיות שלי תתפרק לגמריי, בהתאם לציפיות של אנשים ממני.
אני מתאימה את עצמי לסביבה,
זה נפגע מהדבר הזה, אני מפסיקה. וזה מהדבר האחר, ואני מפסיקה.
לאט לאט אני מאבדת כל דבר בעצמי עד כדי שפיות.

אני לא יכולה לדבר בכנות אל אף אחד,
כי כל מילה שלי אני מחשבת, בודקת, והורסת קליל עד שהיא נשמעת כמו מילה של רובוט,
שמכוון את הכל לטובת הזולת ונגד עצמו.
רובוט שיש לו כפתור של "הרס עצמי" כשלאנשים נמאס ממנו, הם יכולים פשוט ללחוץ.

וגם לי כמו לרובינו יש ילדות לא קלה.
חברות לא אמיתיות בעודי כמו מטומטמת מאמינה לכל מילה,
מאחור רק פוגעים בי, מתעללים באישיות ההרוסה שלי, בתמימות הילדותית שלי.
החברות שלי, הן לא התכוונו לשום דבר שהן אמרו.
לא סיפרתי את זה כמעט לאף אחד, כי פחדתי שלא יאמינו.
ויש הרבה דברים שאף אחד לא מבין, ולא מאמין לי.
היתי תמימה ונתתי לאחרים להרוס כל דבר שהיה בי.
בכיתי כל כך הרבה ולאנשים לא היה אכפת, אולי אחרכך זה שבר אותם והם כביכול סלחו לי,
אבל אני לא סלחתי להם. ולא לעצמי. שנאתי את עצמי,
ואני עדיין שונאת לפעמים.
ולפעמים אנשים שאני אוהבת נפגעים ממני בדרך כל שהיא, ואני מגיעה למצב של שבירה.
לפעמים אני לא יכולה יותר לסבול
את התמימות יתר עד כדי טיפשות, את הקנאה שבי וההרס,
אני הורסת עולם שבניתי לעצמי, אני פוגעת בכולם ודרך זה גם בעצמי.
האישיות שלי נהרסת ובונה עצמה מחדש לגמריי כבר שנים רבות.
אני אהיה זקנה ורווקה שמעשנת את השנים שלה.
שנה אחרי שנה, מתה יותר מבפנים.
הרבה אנשים מגיעים למצב שכבר אין להם מה לעשות חוץ מלספור
עוד שנים ועוד ימים עד שהם ישברו לגמריי.

אנשים גם מגלים לי מדיי פעם שאני נוטה לפגוע בהם,
אפילו שאני לא מתכוונת וזה כל העניין.
אבל אני באמת לא מתכוונת, ותמיד חישבתי כל צעד בחיים שלי כל נשימה כל תזוזה
כדי שלא יכעסו ויפגעו ממני כי תמיד הרבה יותר אכפת לי מהחברים שלי מאשר מעצמי
וזה תמיד ככה, פשוט יוצא לי עקום, והכל נהרס.

אני משמידה כל דבר שאוהב אותי, אני הורסת הכל קליל.
ואני לא יכולה לשמוע ביקורת כי זה כואב לי.
וזה הרבה בגלל הילדה הזו, וכל הקללות, והבכי, וההודעות האישיות, ואני לא מסוגלת.
לא מסוגלת להסתכל לאנשים בעיניים ולדעת שהם נפגעו ממני.
למרות שממנה אני נפגעתי.
ממנה ומעוד אנשים רבים כבר כמה שנים עצובות שנראתי הכי מאושרת שיש.
ואני אף פעם לא.
הגעתי למצבים שבכיתי משטויות, ובעצם זה רק להוציא.
להוציא את הבכי מהדברים הגדולים.

אני אף פעם לא חשבתי שאני אספר את זה למישהו.
עד שהבנתי שככה, אף אחד לא יבין אותי.
למרות שגם כשאני מספרת לא מבינים.
כנראה שאני פוגעת באנשים אחרים כדי לגונן על עצמי.
ומה איתי? כשאני נפגעת, זה לא באמת חשוב.
כשאני נפגעת זה מסיבות טיפשיות.
כשאני נפגעת זה לא מוצדק באמת.

כי ממני צריך להתרחק, ולצחוק עליי מאחורי הגב.
כי אני הטיפשה, המושפלת כבר מהיסודי.
אבל עכשיו חשבתי שסופסוף זה לא ככה,
וכנראה שטעיתי.

אני עדיין פוגעת. ונפגעת.