לפעמים

אנחנו נכנסים למעיין מערבולת עצומה ואנחנו לא יודעים איך להחלץ ממנה

אנחנו מעדיפים לשכוח הכל ולמחוק הכל מהזיכרון אבל זה אף פעם לא באמת יקרה

זה מה שיפה וכואב בעבר

הוא נחקק לנצח

לפעמים אנו מאבדים שליטה על ההווה ואנו רק מחכים לעתיד בידיעה שלא בטוח שמשהו ישתנה

אבל נוטים לצפות לכך בכל אופן

נוטים.

לפעמים אנחנו מוצאים נחמה בכאב כי בכי עוזר ולפעמים אנחנו מוצאים נחמה בלשכוח.

אבל בתכלס

מי שוכח?

אף אחד

אדם אחד זרק מילה רעה. אדם אחר ישכח? אדם אחר ינקום.

יזרוק מילה יקלל יכה... ככה אנשים מתים.

ואם לא מתים בגלל אדם אחר

הם מתים בזכות עצמם

הורגים עצמם?

אולי הם לא מספיק מעריכים את מה שה' נתן להם

את החיים?

ואולי לא צריך להעריך את החיים?

הם ניתנו לנו במתנה אך מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו הורסים אותם

והיצר הרע רק גדל בנו

וגורל? הגורל של כולנו הוא למות

וזה הכל