כשהייתי בכיתה ו' היינו צריכים לכתוב חיבור על עצמנו והחיים – אני זוכרת עד היום את החיבור של שירה שנחרט היטב בזכרוני – היא כתבה על בינוניות על להיות "בסדר" – מקום טוב באמצע – ואכן שירה הייתה מן טיפוס בינוני כזה לא מצטיינת בכלום לא גרועה במשהו ספציפי – בינונית....
היא כתבה על הרצון להצטיין, להיות "הכי טובה" ועל איך שהיא כמעט מצליחה אבל לא ממש ואני חשבתי אז שזה די עצוב שכך היא מרגישה....כי אני תמיד הרגשתי הכי טובה – זה היה אז....
לימים התבגרתי וצעדתי במסלול החיים, הקריירה, האהבה.....אי שם לפני חמש שנים פיתחתי את תאורית "מספר שתיים" –
מספר שתיים שעושה את כל העבודה אבל לא מקבל את הקרדיט (כי בשביל זה קיים מספר אחד)
מספר שתיים שהוא כמעט הכי טוב אבל רק כמעט (כי בשביל זה קיים מספר אחד)
מספר שתיים שהוא יותר חכם, יותר נחמד, יותר סימפטי, תמיד יהיה שם בשביל מספר אחד אבל אין לו את הדבר הזה שצריך כדי להיות מספר אחד....
מספר שתיים שהוא השני במערכת היחסים אחרי מספר אחד....
מספר שתיים שאף פעם לא מקבל את הפרס (כי בשביל זה קיים מספר אחד)....
אני לא יכולה שלא לתהות מתי הפכתי ממספר אחד למספר שתיים, ואת מי אני צריכה להאשים (תמיד טוב להאשים את ההורים) האם החיים הובילו אותי אליו, האכזבות, הציפיות ויותר חשוב האם יש דרך חזרה –
אם מאבדים את זה האם אפשר למצוא את זה שוב, האם יש הזדמנות חוזרת, ואיך זה שהחיבור הזה של שירה הפך להיות אני – וכל העצב הזה שהרגשתי בשבילה נמצא עכשיו בתוכי....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
