היום בעידן הגלובליזציה אין מן הנמנע שתמצא עצמך עובד במשרד בארה"ב, מדבר עם לקוח מסין ומחליף מסמכי design עם הפיתוח בארץ.
מיקום גאוגרפי הוא פרט שולי ולא רלוונטי, השפה הרווחת היא מזמן אנגלית (כבר שכחתי איך מקלידים בעברית – סליחה על שגיאות הכתיב) והמילה תרבות מיד מתקשרת לתרבות ארגונית, למיצוב החברה ולעוד מושגים מסובכים כמו branding, positioning ועוד כהנה וכהנה ing – האם מישהו עוצר רגע להקדיש מחשבה לפן האחר של המילה תרבות – מה עם תרבות אישית, זאת שאתה מביא איתך מהמקום בו גדלת, המנהגים, המנטליות ואיפה מקומה של הלוקליזציה בעידן הגלובליזציה?
בתור מישהי שגרה באמריקה – חווית הבדלי התרבויות מכה בי מדי יום (דרך אגב, חברתי הטובה הגדירה פעם את המילה חוויה – כ"טראומה בלשון עבר"....).
למודת נסיון החלטתי ללקט את הסיפורים במטרה לעשות עם זה משהו יום אחד – לא יודעת עדיין מה, אולי אכתוב ספר, אולי אשתמש בזה לדוקטורט שלי ביום מן הימים, אבל בנתיים אשמח לשתף אתכם בכמה מסיפורי ה- multi culture שחוויתי עד כה.
תמיד לימדו אותנו הישראלים שאנחנו נורא דומים לאמריקאים אז הנה כמה עובדות שחלקכם לא יודע על האמריקאים תרבותם ומנהגיהם:
1. את הטיפ אפשר להוסיף לחשבון כרטיס האשראי, למעשה האמריקאים כבר עשו עבורנו את העבודה והוסיפו שורה מיוחדת בחשבון להוסיף את הטיפ - גאוני לא?
2. את ההיסטריה הראשונה שלי כתושבת חדשה בניו ג'רזי חטפתי כשגיליתי סטפה של צ'קים "שחזרו" בדואר – כשהייתי מוכנה להשבע שיש לי כסף בחשבון ושיש כיסוי לצ'קים. אין דבר מפחיד יותר מאשר להתעסק עם הרשויות בארה"ב להלן מס הכנסה, בנקים, עריה, בתי משפט ועוד....פה שלא כמו בארץ אסור להכנס לגרעון (מינוס או אובר דרפט למי שלא הבין) והתוצאה מאוד פשוטה, מיד סוגרים את החשבון, הכל נכתב בתיק האישי (זה מבית הספר היסודי) ומגיע בסוף לקרדיט היסטורי (credit history) שחורץ את גורלך באמריקה. אחוזת אימה וחסרת נשימה ניסיתי להבין מדוע חזרו הצ'קים – שמה זה בגלל הכתב הלא קריא שלי באנגלית או אולי בגלל שלא מילאתי נכון את השורות בצ'ק. בעודי סופרת את ימי האחרונים במעצמת הענק, מריצה תסריטים במוחי בדמוי הכלא המקומי – הבחנתי בין אגלי הזיעה, שעל הצ'קים מתנוססת חתימה מפוארת של סניף הבנק. חיפשתי את המילה return או אולי reject ולא מצאתי, לאחר שהסדרתי נשימתי בחנתי שוב את החותמת וגיליתי להפתעתי את המילה הבאה: PAID, ובכן ידידי, מסתבר שבאמריקה של המאה העשרים ואחת, הדרך לאשר כי הצ'ק אכן נפרע היא להחזירו לבעליו – אכן פשוט וקל.....ועל זה אמרו חז"לינו - שעה שעה שאני מחפש את הים לא יכלו לשים שלט "ים".
3. חווית רשויות נוספת אליה נקלעתי, שלא באשמתי כמובן (טוב אולי קצת באשמתי), היא המפגש המבעית עם שוטרי התנועה בעירי בגין מהירות מופרזת (מה זה לעזאזל 25 מייל בשעה איך אפשר לקרוא את זה - אי אפשר לשים שלט בקילומטרים...) המפגש הוביל מיד לזימון בבית המשפט המקומי (סופינה – מילה מצויינת) - הדמעות לא עזרו לצערי. ובכן, הצהרה חשובה בפי – מה שאתם רואים בסרטים הוא באמת אמיתי – זוהי לא סצנה של סרט – ככה זה במציאות האמריקאית – בית משפט הוא חדר עתיק עם מקום למושבעים, עם קצרנית שיושבת ליד השופט וחשוב מכל עם סדרן שמכריז בקולי קולות all rise for the honorable judge (חייבים לכתוב את זה באנגלית). כל הנתבעים יושבים באותו חדר (אני ושאר האספסוף - מיד תהיתי מתי הפכתי לפושעת סדרתית ומה אני עושה כאן בכלל) כולם רואים ושומעים את כולם – מביך ממש מביך...אחרי שנכנסתי לחדר חשוך עם עורך הדין מטעם המדינה – והוא הסביר לי שאסור לי לומר דבר מלבד "אשמה" התחלתי להלחץ. השופט שהיה קשיש קשוח העמיד אותי על טעותי ונאם לי ארוכות על ההשלכות של פשעי לאנושות ולאמריקה – נזופה יצאתי משם עם שתי נקודות ברקורד, $250 פחות בחשבון הבנק וסיפור מצויין לדורות הבאים.
Long Live AMERICA
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Little Prince