כשאני באמת לבד, כמו עכשיו, קשה לי להבין את עצמי.
אני לא יודעת מה קורה לי, למה אני משתגעת.
מצד אחד טוב וכיף לי להיות לבד, מצד שני תחושת הבדידות ממלאת יותר ויותר את רגשותיי.
איש כבר לא ראה אותי במשך שבוע, מלבד משפחתי, ואני אינני ראיתי איש.
ומשום מה, אני לא מרגישה רע עם זה, עם הניתוק, אבל הפחד מההמשך כ"כ גדול..
מה יהיה בלימודים?
אבוא לבי"ס נטו בשביל ללמוד כי כבר אינני שייכת לשום קבוצה שהיא?
ומה אעשה לבד ביום לימוד של 8-9 שעות?
האם כך אני רוצה לגמור את הלימודים שלי? תעודה טובה אבל אפס חברים?
ציונים טובים אבל בודדה מאנשים?
מה יהיה? מה קורה עכשיו? מה אני צריכה לעשות עם כל הבלבול הזה?
אז כן, טוב לי להיות לבד אבל ההמשך מפחיד אותי.
אני צריכה מישהו לבלות איתו נטו בזמן שאתה לא כאן. מישהו שירצה בחברתי משום שאני אני, בלי משחקים, בלי אהבות, רק בילויים.
שיעזור לי להעביר את הזמן כשאתה לא נמצא איתי.
ונכון שזה נשמע אגואיסטי- אבל אני אהיה מוכנה לעזור לאותו אדם שזה לא יהיה, רק שיעזור גם לי במה שביקשתי.
אז הבדידות קצת מפחידה, ואני לא יודעת מה יקרה בזמן שאתה לא כאן, אבל אני חושבת שהכל יהיה בסדר, אני רק צריכה לזכור לא לחשוב יותר מדי עם עצמי..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A.M.M