"בידך, הצופה, הבחירה לאיזו תחושה מבין השתיים להתחבר יותר- העצב או התקווה."
אז בעצם, מה הבעיה? אם הבחירה כה פשוטה, למה לא כולם בוחרים בתקווה, בטוב?
אז האמת היא שהבחירה הזו היא אחת הבחירות הכי קשות בעולם. בעצם רק צד אחד של הבחירה הוא קשה - הרבה יותר קל לבחור בעצב מאשר בתקווה.
התקווה היא כמו מטרה נעלה שספק אם תגיע אליה בכלל. יכולים להיות רגעי תקווה, רגעי אושר בחיים, אבל מה זה שווה אם זה רק רגעי?
כלמור, מעטים הם האנשים שבאמת מאושרים מרבית מחייהם, ורבים האנשים שחווים רגעים קטנים כאלו, ושאר חייהם נעים ע"פי הבחירה בעצב- הבחירה הקלה.
ומה הטעם במאמץ הכביר בניסיון להגיע לתקווה, אם כל פעם כשאתה כמעט תופס אותה היא חומקת מבין אצבעותיך? מה הטעם בחיים אם רובם נשלטים ע"י העצב? מה הטעם?
ניסיתי לחשוב לאיזו תחושה אני מתחברת כאשר אני צופה במיצב, ובעוד כשהלב חושק וזועק לתקווה, הבחירה כבר נעשתה- העצב, אליו אני מתחברת.
ואז אני שואלת את עצמי איך אנשים יכולים לבוא ולהגיד לי שזה פרוייקט מקסים ואמיץ, יפה ונקי, פרוע ושקט, בעוד כשבעצם הוא בא לבטא את הייאוש שלי, את הבדידות איתה אני מתמודדת כל יום. איך אנשים העזו לבוא ולהגיד לי כמה הם אהבו את הפרוייקט בעוד שכל מה שהפרוייקט מביע זה הייאוש שאני חווה יום יום. איך אנשים לא מבינים את הזעקה הברורה להחריד שלי?
למה אנשים תמיד נדבקים ולא מוכנים לעזוב את הדברים הרדודים? למה הם מפחדים לרדת לעומק העניין? למה הם מפחדים ממני? והכי חשוב, למה לי להמשיך לצעוק לאוזניים אטומות?
כבר התרגלתי למצב בו אני נמצאת, ובכל זאת כל יום יותר קשה מהשני, כל יום אני שואלת את עצמי מחדש את אותן השאלות, כל יום אני מנסה למצוא דרך חדשה וכל יום אני מתאכזבת מחדש.
אז מה הפואנטה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A.M.M