| 2/2008
דייי. נמאס לי. לא יכולה יותר..
אני כבר לא יכולה יותר, אני לא מסוגלת להמשיך.
לרצות לבכות, אבל תמיד לדקלם את המשפט "הכל בסדר".
כמה אפשר להסתכל על כולם, לראות כמה שהם צבועים..
כמה שאף אחד לא שם לב לזה, אף אחד לא רואה.
לאף אחד לא איכפת.
אני פשוט הולכת לבדי. כי אין פה אף אחד.
אף אחד לא באמת פה.
כולם מזוייפים, צבועים, שקרנים.
אין אנשים אמיתיים בעולם..
וכמה אפשר לסבול עם השגרה המעצבנת הזאת?. אי אפשר.
אני לא מסוגלת יותר.
וכולם מצפים שיהיה טוב, שנמשיך להתקיים. איך?!.
די, תפסיקו לצפות. זה לא יקרה.. תתעוררו.
תפסיקו לצפות מהעולם, תפסיקו לצפות ממני..
תפסיקו לצפות שאהיה מה שאתם רוצים.
נמאס לי ליהיות הילדה החייכנית והמתוקה שכולם רואים, ומצפים שאני.
אל תצפו ממני לכלום.
כל צעד שאני עושה, הוא פשוט טעות מבחינתכם..
וכל צעד כזה? הוא יותר ממה שאני יכולה לסבול.
אל תתפסו אותי, פשוט תנו לי ללכת. זה אבוד מבחינתכם.
הנה, כל מה שחשבתם שאני, מתפרק כאן, לנגד עיניכם.
וכן, אוליי אני אפול בסוף, אבל לא איכפת לי.
לא איכפת לי מכלום יותר.
כל האנשים שהיו אמיתיים? כבר לא כאלה.
כל האנשים הקרובים שאהבתי, שהאמינו בי כ"כ, כבר לא כאן.
כל מי שבאמת חשוב לי, הלך.
ואני נשארת. אבל כמה עוד אפשר..?
זאת לא הדרך, זאת לא הצורה,
כולם אומרים שהחיים הם מתנה.
אז למה הם פשוט מועקה אחת גדולה,
ששואבת ממני את כל השמחה?
נמאס לי לסבול, נמאס לי לבכות,
נמאס לי להשאיר מאחוריי שלוליות.
שלוליות של בכי, של סבל,
שלוליות של החיים-שלוליות אבל.
אני רוצה להפסיק, אני רוצה לפרוש,
מהסיוט הזה שאין לו סוף.
מכל המקומות, הזמנים, האנשים,
מכל השלוליות האלה שנקראות "חיים".
אני כבר שם, ואין דרך לצאת,
רק לחכות שייגמר, ועד אז לשבת.
לשבת ולהתסכל, להתבונן בכולם,
ולחשוב כמה טוב יהיה לברוח משהם.
אף אחד לא אמיתי,
לאף אחד לא באמת איכפת.
אי אפשר לסמוך על אף אחד,
כולם מזוייפים, ויישראו כך לעד.
אני רוצה להפסיק, אני רוצה לפרוש,
מהסיוט הזה שאין לו סוף.
מכל המקומות, הזמנים, האנשים,
מכל השלוליות האלה שנקראות "חיים".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
