אלישע בארץ הקודש

בחגים אמורים לנוח, אבל השבוע שלפני פסח היה שבוע בלי מנוחה בכלל.

אם זה היה תלוי בי, הדירה הזאת היתה הדירה הכי לא כשרה במדינה.

אבל עמית ואני גרים כאן יחד, ועמית אוהב שעושים כול מה שצריך לפסח- ניקיון ולישרוף חמץ ואפילו ליקנות בגדים חדשים לליל הסדר.

אני נהנה לעשות את הדברים שקשורים לפסח, אבל השבוע זה בא ממש גרוע. אני הייתי עם חום גבוה ולא ממש הייתי במצב של לנקות / לעשות קניות/ לזוז. ככה שכול פעולה שהיתה אמורה ליות די כיפית הפכה לעינוי. זה לא שהיתי חיב לעשות את כול זה וגם עמית אמר לי לא לעשות כלום, אבל בכול זאת, אני יודע שזה מבאס לעשות את זה לבד אז היצטרפתי. חוץ מיזה שידעתי שעמית סמך על העזרה שלי כשהוא תיכנן לו את הזמן. הוא גם נורא רצה שנלך ליקנות יחד בגדים, אבל לזה כבר לא הצטרפתי. זה לא נורא, הוא הלך עם חברה שלו ותאמינו לי שזה יותר לטובתו.

למזלי אתמול בבוקר כבר הרגשתי יותר טוב ובערב בליל הסדר הייתי בסדר.

רק שלא היתי יכול לאכול כלום. וזה באסה, כי הייתי בליל הסדר אצל ההורים של עמית ואימא שלו מכינה אוכל טעים. ואני הפסדתי אותו! אבל לא נורא, אני לא אמות. היה לי יותר חשוב להיות עים המישפחה של עמית, כי הנה החדשות הגדולות: בעוד חודש אני חוזר להולנד.

זהו. נגמר הזמן של כאן.

אני עדיין לא מצליח לקבל את זה.. זה עדיין נורא מוזר, לעזוב כאן את הכול. אבל אני מרגיש שזה הזמן. ההיתלהבות שלי מילעשות דברים כאן כבר נעלמה. אני כבר לא כול כך בקשר עים החברים שהיו לי כשעוד גרתי בקיבוץ... עמית מאוד עסוק בלימודים ובחברה שלו, וזה נהדר לדעתי. רק שאני נשארתי עם עבודה זמנית שאין לי ממש שום תוכנית מה יהיה לי אחריה. וגם אין לי ממש חשק לתכנן משהו אחריה שיהיה לי כדאי לחכות בשבילו. וכשהרגשה כזאת מגיעה אז זה סימן שזהו.

הקיץ הבא יהיה הולנד.

כבר הודעתי לעבודה ולכולם. גם למישפחה שלי וגם לחברה שלי. שהיא דרך אגב מגיעה לכאן ביום חמישי. היא תישאר רק שבוע, אבל זה לא נורא, כי בעוד חודש אני אבוא אליה, והפעם נסים סוף לכול המרחק הזה ונוכל להיות יחד כמו שתכננו. נגור ביחד איפשו ובעיניי זה נהדר. אני מקווה שזה באמת יהיה טוב כמו שאנחנו מתכננים שזה יהיה.

אני לא יודע איך להודות לכול האנשים הטובים שהיו איתי בזמן שלי כאן בישראל. לעמית, למישפחה שלו, לחברים שלי, לכול האנשים שהיו איתי כשהגיעו זמנים ממש קשים. המחשבה של לעזוב את כול זה היא איומה.

אבל גם להישאר אי אפשר- כי כאן כולם ממשיכים בדרך, ואני עוד מעט בן 21 ואין לי בכלל מושג מה אני עושה עם עצמי. כבר ארבע שנים שהכל "זמני" איתי.

בגלל זה בחודש האחרון הייתי מבולבל.. לא כול כך מצאתי את עצמי בשום מקום. לא דיברתי עים אנשים. לא ממש ידעתי מה אני יכול להגיד אים אני ביכלל לא יודע מה אני חושב. הכול היה נורא מלחיץ ומעייף ומבלבל. חשבתי המון ועשיתי מעט, וזה מצב שאני לא כזה רגיל אליו. אחר כך היה חופש מהעבודה וכבר ביום הראשון הרגשתי רע ולא יכולתי לעשות כלום חוץ מלשכב להסתבך עים כול המחשבות. מזל שעמית כול כך רצה לנקות את הבית ולישרוף חמץ. אני חושב שלקום ולעשות את זה היה לי יותר בריא מאשר לשבת ולשכב אפילו שהייתי לגמרי מסטול. (עובדה שעכשיו אני מרגיש טוב).

והיום, אחרי שההחלטה כבר היתקבלה וליל הסדר נגמר והמחלה עברה וכבר סיפרתי לכולם, אני מרגיש הרבה הרבה יותר טוב. היום זה יום חופש אמיתי. לא צריך לדאוג משום דבר ולא לארגן כלום ולא לקום בכוח ולרוץ מימקום למקום. סתם יום שמש כיפי לשתות קפה ולהיתבטל. שזה מזל, כי אין לי כוח לזוז. אז אני הולך לשתות עוד קפה. אבל בלי עוגה, כי זה חמץ.