welcome to the jungle.

היום, ה-12.1.08, השעה 10:20.. לאחר כמה חודשים טובים של שליטה על הכל. איבדתי את זה..

הגעתי למבוי סתום..מתברר שהכל זורם לכיוון ההפוך ממני, ואני איבדתי את עצמי איפשהו

בכיוון הנגדי.. זה לא שאף פעם לא הייתי שם, את רוב הזמן אני מבלה שם, אבל הפעם זה שונה..

תמיד ידעתי מה לעשות, תמיד ידעתי הכל, חשבתי לפחות שאני יודעת הכל.

עד היום..

ממ.. יש לי מן מנהג כזה לצפות דברים מראש, לתכנן מהלכים, לשים את כל הסיטואציות האפשריות, ומשם

לבנות המשך.. לדעת מה יקרה.. ולראות איך דברים קורים בדיוק כמו שתיכננתי , כמו שאני רוצה.

הפעם.. אני לא יודעת.. אין לי מושג מה לעשות, הכל התערבל במחשבות שלי (שגם עליהם אני לא יכולה לסמוך

עכשיו, וזאת אחת הבעיות הגדולות) ופתאום מה שנכון לעשות, זה לא מה שאני רוצה לעשות. מושגים התהפכו,

איבדתי ביטחון במה שהיה לי.. הוא איכזב אותי.. הוא השתנה לי... הוא התרגל למציאות, והפך לבנאלי ואחד שהתגובות

שלו צפויות מדיי. כמובן שגם את המהלך הזה צפיתי מראש.. אבל היה בו משהו שונה.. כנראה שטעיתי.

לאבד שליטה זה כמו לחזור 9 חודשים אחורה.. למקומות שבהם לא ידעתי מה יהיה, מה לעשות, אבל זה

היה כל כך טוב.. מן שממה כזאת, חוסר וודאות, מקום בשבילי לחשוב תמיד ולהבין.. וואי כמה שאני אוהבת להבין..

אבל עכשיו.. אחרי הכל.. לחזור לשם? ממ הפעם אני אתן לדברים לקרות. אסור לי לאכזב את עצמי. 

ובעצם..אני כזאת חסרת ביטחון לפעמים.. 

Make his fight on the hill in the early day
Constant chill deep inside
Shouting gun, on they run through the endless gray
On they fight, for they are right, yes, but who's to say?
For a hill, men would kill. Why? They do not know
Suffered wounds test their pride
Men of five, still alive through the raging glow
Gone insane from the pain that they surely know

For whom the bell tolls
Time marches on
For whom the bell tolls

Take a look to the sky just before you die
It's the last time he will
Blackened roar, massive roar, fills the crumbling sky
Shattered goal fills his soul with a ruthless cry
Stranger now are his eyes to this mystery
He hears the silence so loud
Crack of dawn, all is gone except the will to be
Now they see what will be, blinded eyes to see