פעם ראשונה בחיי קיבלתי סירוב. לא התקבלתי.

זה נשמע נורא אבל אני לא מכירה את התחושה הזאת. הרגשתי כמו רובוט שיש לו באג בסיסטם.
מז''א לא התקבלתי, איך זה הגיוני, אבל אני *רוצה* את זה.
''זאת הבעיה של הדור שלנו, שאנחנו חושבים שהכל מגיע לנו אם אנחנו ממש רוצים אותו אבל זה לא ככה.
הרגילו אותנו לחשוב שרק אם באמת נאמין ונרצה ממש, זה יהיה שלנו אבל זה בולשיט. המון פעמים זה מתפוצץ בפנים.''

בום.

ועוד איזה בום.
הייתי כל כך בטוחה בדרך שלי ברמה שבמשך חצי שנה היה לי ברור לאן אני הולכת ואפילו לא בניתי על תכנית ב'.
מצאתי את עצמי ביום חמישי, יושבת מרוקנת כמו בלון בלי אוויר וחושבת ''מה עכשיו?''
אז כל הסופש נלחמתי על לקום ולהתאפס על השיט שלי כי הכל בסדר, באמת שהכל בסדר. זה רק הדיוה ההיסטרית בתוכי שחייבת להפגין נוכחות.
היו ימים לא קלים, מלאי תובנות, חלק נעימות וחלק צורבות אבל אני מחבקת. את הכל.
הכי כאב לי זה כשסיפרתי לו והוא התעצבן על העולם ואמר ''איך, איך הם מפספסים אותך אני לא מבין מה קורה פה''
יהיה בסדר. את הצעד הראשון כבר עשיתי בשישי כשסגרתי מיני קורס של כמה שעות בנוגע למסחר באינטרנט. קאצ'ינג.
-
אתמול הבנתי כמה אני אוהבת להכיר אנשים חדשים, ביחוד באחד על אחד.
זה מרגיש לי טוב כשאני מצליחה להגיע לשיח עמוק עם מישהו.י שהכרתי לפני כמה דק'.
סוג של נתנו לי להיכנס ולהיחשף לעולם חדש ולא מוכר. 
-
התעוררתי וגיליתי שהתחלף שעון וחבל שלא ידעתי את זה לפני כי לגמרי לא הערכתי מספיק את השעה האקסטרה הזאת.
-

מיכל גור.