| 3/2009
קצת על עצמי.
כשפתחתי את הבלוג לפני 3 שנים הייתי ילדה מבולבלת, מפוחדת, עיוורת, מדוכאת ושונאת את כולם ובעיקר את עצמי.
הייתי קמה בבוקר מסתכלת על עצמי במראה ושונאת הכל בעצמי, את המראה , המבט בעיניים ואת הפנימיות שהתגבשה באותה התקופה והפכה אותי למבולבלת ומפוחדת ומכך נוצרה השנאה שלי לעולם.
מבחינתי כל העולם היה אכזר וכולם רצו לרעתי המעשים והדרכים שבהם הייתי פועלת כדי להשיג כל דבר היו מניפולטיביות, רעות ואכזריות.
כאן הייתה הטעות שלי.
אם אתה לא אוהב את עצמך, מי יאהב אותך?, משפט מטומטם אבל כל כך נכון.
שנאתי את עצמי, את המקום שממנו באתי, את זה שאף פעם לא התחברתי- תמיד העדפתי להיות לבד בקונכייה החמימה שלי(הבועה השחורה שלי), שנאתי את ההורים, את החברים הקטנים והמטופשים שתמיד היה נראה שלי הייתי הכי בוגרת בגלל האופן האדיש שבו התייחסתי לעולם ועל כל דבר נלהב שלהם הייתי עונה "אז מה?" אני לא כל כך מבינה למה הם התעקשו להישאר חברים שלי כי לי לא היה אכפת.
הייתי אגואיסטית באופן מזעזע, שהבהיל אותי לפעמים.
הגאווה שלי(או האגו) תמיד צעדו לפניי.
כן, עשיתי דברים מזעזעים לסובבים אותי בגלל הגאווה שלי, כל אדם שהיה מנסה לפגוע בי בכל צורה שהיא, אפילו להעליב אותי היה נכנס לרשימה השחורה והנקמה שלי לא איחרה לבוא.
לא נהניתי מלנקום, מלגרום להם רע כפליים הרגשתי שהייתי חייבת מתוך הפחד להיות ולהראות חלשה בעיניי עצמי ואחרים בעיקר.
פגעתי בהרבה אנשים שבאופן לא ברור סלחו לי על הכל.
לבקש סליחה היה להוריד מהכבוד שלי ולא ידעתי שלבקש סליחה זה להיות אדם עם כבוד שיודע שמתי שהוא טועה הוא מסוגל לבקש מחילה.
בנקודה מסויימת נשברתי, תקופה ארוכה של הסתגרות, אלימות.
הרגשתי שאני בתוך ענן שחור ושאני לא אצא ממנו לעולם.
ואז הגיע האהבה הראשונה שלי, מדהימה, חלומית.
האהבה עיוורה אותי(שזה מה שאהבה עושה בדרך כלל-או שהיא פותחת לך את העיניים או שהיא עוצמת לך אותם).
שברתי לעצמי את הלב, לא יכולתי להתמודד עם זה שיש מישהו בעולם שאהב אותי בצורה כזאת, פגעתי בו לא במכוון אלא מתוך הפחדים שלי, לא יכולתי לאהוב כשהייתה בתוכי שנאה.
נסגרתי לחלוטין לא ראיתי אף אחד, את רוב הזמן הייתי מבלה במיטה בתקווה שהשינה תשכיח ממני את הכל.
וזה לא כל כך עבד, לא עבד בכלל.
השגרה היומיומית של הלימודים עזרה לי נתנה לי יציבות.
מתוך הרצון להרגיש נאהבת שוב 'הכרחתי' את עצמי להתאהב בידיד,
שהיה מאוהב בי, שהכרתי שנים רבות, שהיה קרוב אליי.
גרמתי לעצמי להיכנס לאשליה גדולה של אהבה גדולה מהחיים.
התקופה הזו הייתה הטובה בחיי.
זאת הייתה אשליה( מן הסתם אשליה זה מה שאנחנו רוצים שיהיה ולכן זה היה טוב, טוב מידיי לטעמי).
אבל כמו כל אשלייה זה התנפץ לי ברגע הכי לא צפוי חזק בפנים, הפעם הוא זה שריסק לי את הלב.
זה נגמר בדיוק כמו שזה התחיל, על אותו הספסל, עם אותו השיר, בלילה חמים, רק עם לב שבור.
שברתי את כל הנורמות שלי, את הגבולות שלי, התחלתי לעשן, לשתות עד אובדן חושים, מעשים שאינני מסוגלת לכתוב אותם ועדיף לי שלא להיזכר בהם.
שכחתי וסלחתי(עכשיו כן...).
אבל לסלוח לעצמי זה החלק הכי קשה, אני לא סולחת לעצמי על השנאה המיותרת, על כל מי שפגעתי, אני בחיים לא אסלח לעצמי על כל הסבל שגרמתי לעצמי שאותותיו מלווים אותי עד היום.
על הכל משלמים בחיים מחיר יקר, אין לקחת ולא להחזיר.
כל אושר בחיים הוא זמני, אפילו זה שנמשך יגמר בשלב מסויים.
החזקתי את הזיכרון שלך, את הרגעים המדהימים זמן ארוך מידי, עד שגיליתי שלהיות לבד זה לא נורא כמו שחשבתי.
הייתי במרדף אחרי ה-'לא לבד' שבמהלכו איבדתי את עצמי, שכחתי את עצמי אי שם בחדר על המיטה יושנת מנסה לשכוח את הכל.
היום אני אותה הילדה, עדיין מפוחדת(יש עולם גדול שמחכה לי בחוץ לא?),
אבל השינוי שלי היה ארוך.
היום אני אותה האחת אבל חושבת אחרת, פועלת אחרת, רואה את הכל בצורה כל כך שונה מפעם.
היום כשאני מסתכלת במראה אני רואה את עצמי, יותר חזקה מאי מפעם, עם הרבה אהבה(כי רק ככה נוצרים דברים, מתוך אהבה).
הדבר היחיד שנותר מהכל זה הפלדה שבנויה לי מסביב לרגשות,
המגנה עליי מפניי החושך ומונעת ממני את האור.
אני חיה בעולם שבאמצע בלי שחור ולבן.
הבועה שלי אפורה, והלב שלי פרורים של אפר.
הפחד שלי לאהוב גדול מידי.
להיפתח למישהו, להסתכן בזה שהוא ידע על כל החולשות שבי, וינצל זאת לפגיעה בי.
המחשבה הזאת מזעזעת אותי מכל דבר אחר.
אני חייבת לתת לעצמי הזדמנות.
לילה טוב.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
