קראתי היום פוסט באינסטגרם על בחורה שכרתו לה את המעיים ואת הרקטום בניתוח ועכשיו היא מחרבנת לתוך שקית.

היא כתבה על כמה שהיא מאושרת עכשיו, שהיא לא סובלת מכאבים יותר או מביקורים תכופים בשירותים. מאושרת.

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אמרתי למישהו שאני מאושרת. ולי יש רקטום.

איזה מן קיום כפוי טובה, לעזאזל.

לפעמים אני אוהבת כל כך חזק שהאיברים הפנימיים שלי נפרמים.

לפעמים אני לא מסוגלת לאהוב כלום ובספק אם אי פעם יכלתי.

שני המשפטים הנ"ל הם הקשר היחיד שלי למילה הזו. אהבה.

ופיצה.

רוב הערבים אני לוקחת כדור לחרדה שלי.

לפעמים אני לוקחת אותו סתם ככה כי לא בא לי להרגיש כלום.

אני פוחדת להשאר לבד.

ולחלות.

ולהשתגע.

ולמות.

ולחיות.