אני שוקלת לעזוב.

השאלה אם זה באמת הצעד הנכון, כי אני לא ממש בטוחה ואני מפחדת שזאת הרגשה רגעית שתחלוף, ומצד שני אני לא יכולה לסבול את הפעולות חניכים ואת הגיוסים, ואת המשפט "איפה חן?" או "למה חן לא איתנו?" . אני לא יכולה לסבול גם את ההערות הקטנות שלה ואת האמירה המעצבנת שעל כל דבר יהיה "בסדר", כי זאת לא תשובה אמיתית, זה שיטוח של הדברים.

ואני גם לא מרגישה חלק מהגרעין, אני בהחלט מרגישה שיש העדפות ואין התאמצות.

וזה לא נעים.

אז למה להישאר? איך אפשר לתפקד בשגרה שלא טובה לך? למה להעניש את עצמך? 

ואולי זה יעבור, ובקרוב, אולי הכל בראש שלי?

כרגע הלב שלי נוטה יותר ללעזוב.. ומה שיהיה יהיה. כי אני לא יכולה לבחור להיות כאן בגלל הפנתר, שאגב כבר לא כל כך פנתר.

ואני לא אוהבת להדריך. זהו.

ולשבת על התחת כל היום לעבור פעולות גם קשה לי. אז אני לא מדברת. אני יודעת שזה חשוב והכל אבל כמו שמתעקשים על דיבור בפעולה אפשר להתעקש על שיחה לעומק..

אני אעזוב ואעבוד ואלך לחדר כושר ואתמיין למשהו טוב בצבא. משהו שנשאר.

ויהיה לי הכי שמח שבעולם..