הימים עוברים וכאילו כלום.. אני לא יודעת אם טוב או רע

היה לי קשה לחזור לחווה, לא רציתי כ"כ

אבל לפחות חזרתי עם הצ'לו שלי ושמיכת פוך, שיהיה נעים לישון בלילה וכיסוי טוב להתחבא בו בלילות ובמידת הצורך..

יום שני, יום גרעין. יום טוב ברובו, לשם שינוי השתתפתי ברובו. 

אבל הייתה לי שיחה עם אחד המדריכים, שיחה פשוטה. הדברים נאמרו דוגרי- כלומר אמרתי לו כמעט שאני חותמת ויתור ועוזבת עכשיו. הוא הכריח אותי לתת לו שמות של שלושה אנשים שאני עומדת לדבר איתם על כך עד יום חמישי. דברתי עם אחת והיום עם עוד אחת

השיחה הזאת הייתה מעצבנת בעיקר וגרמה לי להבין כמה דברים, לא משהו ספציפי, אלא בכללי יותר, על דינמיקות והבדלים בין אנשים

והיום צבעתי את השיער. יותר מאוחר אני אלך להתחורר לי במקומות בנאליים למדיי.

וכך בעצם סיכנתי את המיטה שלי בבית של ההורים.. אבל פרנציפ. 

וקבעתי תור לרופא משפחה למחר. סוף סוף נתחיל לטפל בעצמי. מכל הכיוונים.

רק לעצב אין תרופה

אין יותר פחד

אין יותר כלום

אני איש קש

אני עץ עקום.