מי שאמר שאפשר לשמור על קשר מרחוק טעה

מי שאמר שבסוף יהיה טוב טעה

מי שאמר שבעזרת שיחה אפשר לפתור הכל טעה

מי שאמר שעם פשרות אפשר להסכים על הכל טעה

מי שאמר שיש דבר כזה חברים טעה

מי שאמר שיש דבר כזה הדדיות טעה

מי שאמר שהכל עובר בסופו של דבר טעה

כי אני כבר חודשיים לבד

כי כבר חודשיים אני מרגישה רע

ועצובה

כי כבר חודשיים החברים שלי טוענים שהם חברים אבל אני מרגישה רק את הניכור

מי שאמר שאפשר לסמוך על אחרים טעה..

אז טעיתי

ועכשיו אני אוכלת את הדייסה שבישלתי

כי אני כבר לא רואה לזה סוף

כי אני לא מצליחה להתמודד עם זה כבר

לוותר

לנסות לתקן את עצמי, אולי אני טועה, הרי אם היה חשוב לי הייתי עושה

אבל אני עושה

וזה לא מספיק להם

כי כשאני עושה יותר אז זה מציק להם 

וכל פעם מחדש אני זאת שלא בסדר, והם אף פעם לא יעצרו את עצמם לשאול מה הם עשו, אם בכלל עשו

ואף פעם לא יעצרו את עצמם וישאלו איך זה להיות במקום שלי, על קו התפר

נמאס לי לבכות, הדמעות שלי כבר צורבות על העיניים

הדמעות שלי ממחזרות את עצמן

ואני רוצה לברוח ואני רוצה לא לחשוב לא לראות

אני יודעת שהבור קרב אבל אני מגששת באפלה.. 

והבור הזה הוא כל כך שחור.. 

כל כך סופי וטוטאלי.