נכון שהבלוג הזה הוא סוג של במה

אבל לא את הסוג הזה של במות אני מחפשת.

בגרעין היה לנו ערב שנקרא 'ערב התפשטות' שבו כל אחד מציג בצורה אמנותית, אם זה שיר שמזדהים, ציור, משחק, ריקוד או אפילו סתם קטע קריאה, 

הוא היה מופיע עם הקטע שלו בפני כל הגרעין, ואחרכך היו קצת תגובות והרבה חומר למחשבה ובסיס לפתיחת שיחה. 

באותה התקופה שמחתי על ערב ההתפשטות (שאגב נקרא התפשטות לא מלשון להפשיט בגדים, אלא התפשטות, התרחבות, להרחיב את הידע וההכרה של כל אחד כלפי אחד אחר מתוך הגרעין) אבל גם לא היה לי כוח אליו.

אחרי שעזבתי אני מתגעגעת כל כך לגרעין ולא מבינה איך העזתי לזרוק את הזהב שיש לי בידיים. 

ועכשיו אני לבד ואני צריכה במה. במה קרובה.

יש לי במה בראש/יונה וולך

יש לי במה בראש
והיא מציאותית יותר מכל במה
וכשאני יורדת ממנה
אני יורדת לשפל המדרגה
יש לי תאטרון שלם בראש
ואני בו הגבור
וכשאני מכבה את האור
אני גמור
וכשאני מפסיק לשחק
מפסיקים חיי
וכשאני מוריד את המסך
מאחורי ריסי
אובדים כל ידידי
אהובי.
זכרונותי
צבעי
קסמיי
באות בהלותי
חרדותי
גויותי
עלבונותי.