השאלה אם זה באמת הצעד הנכון, כי אני לא ממש בטוחה ואני מפחדת שזאת הרגשה רגעית שתחלוף, ומצד שני אני לא יכולה לסבול את הפעולות חניכים ואת הגיוסים, ואת המשפט "איפה חן?" או "למה חן לא איתנו?" . אני לא יכולה לסבול גם את ההערות הקטנות שלה ואת האמירה המעצבנת שעל כל דבר יהיה "בסדר", כי זאת לא תשובה אמיתית, זה שיטוח של הדברים.
ואני גם לא מרגישה חלק מהגרעין, אני בהחלט מרגישה שיש העדפות ואין התאמצות.
וזה לא נעים.
אז למה להישאר? איך אפשר לתפקד בשגרה שלא טובה לך? למה להעניש את עצמך?
ואולי זה יעבור, ובקרוב, אולי הכל בראש שלי?
כרגע הלב שלי נוטה יותר ללעזוב.. ומה שיהיה יהיה. כי אני לא יכולה לבחור להיות כאן בגלל הפנתר, שאגב כבר לא כל כך פנתר.
ואני לא אוהבת להדריך. זהו.
ולשבת על התחת כל היום לעבור פעולות גם קשה לי. אז אני לא מדברת. אני יודעת שזה חשוב והכל אבל כמו שמתעקשים על דיבור בפעולה אפשר להתעקש על שיחה לעומק..
אני אעזוב ואעבוד ואלך לחדר כושר ואתמיין למשהו טוב בצבא. משהו שנשאר.
האמת האמיתית? אם בכיתה ח' התחלתי לכתוב כאן כי אפחד לא הקשיב לי, ואם באמצע י"ב סגרתי אותו כי חשבתי שמצאתי את אלו שמקשיבים לי, הרי שאולי טעיתי במקצת, כי הנה אני שוב כותבת כאן, כי אני מרגישה שאף אחד לא מקשיב לי באמת.
אז כדי ליישר קווים, אני עכשיו בשנת שירות של הנוער העובד והלומד, בבאר שבע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
