נגמר הכח 
היא לא רוצה לנשום 
ואנשים כבר מדברים עליה 
כאילו זה הסוף 
טוב, מה בסך הכל יכול להיות 
היא מקווה מאוד 
שכל זה יפסק ובקרוב 
ימים רבים הפכו ללילות 

ניסתה לשמוח 
עשתה כמעט הכל 
אך בגרון יש חול 
וברחובות עברו מזמן להסתובב 
עם לבבות מבטון 
ואין מי שיבוא אצלה לישון 
עומדת בחלון 
שכל זה ייפסק ובקרוב 
ימים רבים הפכו ללילות 

ולא נראה כאילו יש לזה סוף

הלוואי והיה משהו אחד לפחות שהיה גורם לי לחייך בכל השיגרה הזאת.

הלוואי והיה מישהו/משהו שיגרום לי לצחוק, להשתטות, לשכוח מהכל לקצת זמן.

הלוואי והיו לי אנשים להיפגש איתם, ולא כאלה שרואים אותם פעמיים בחודש.

הלוואי והיה משהו צבעוני בכל השיגרה השחורה הזאת

הלוואי ויכולתי לשמוח

ועם הזמן, ועם הזמן הכל חולף. 
וקולה כבר דעך אין דקירות אין כאב, 
ולמי תכשיטים ולמי אתה כותב 
ועם הזמן אתה כבר לא אוהב. 

שום דבר לא יכול להסדתר, שוב דבר לא יכול להיות שקט ורגוע, יש שיר כזה שאומר שהזמן עושה את שלו אבל אני בסך הכל רציתי שלא יעשו כלום..

רציתי שקט, רציתי שלווה, רציתי שיגרה פשוטה בלי יותר מדי מחשבות, בלי יותר מדי תהיות.

אני לא רוצה מציאות פסימית..

אני לא רואה איפה יש יציאה מפה, אני לא רואה איך הכל יסתדר ואיך הכל יהיה בסדר, אני לא רואה את עצמי, אני לא רואה כלום.

למה אנשים לא יכולים לשמוח מסיבות פשוטות? למה צריך סיבה גרנדיוזית לכל שטות שרוצים לעשות..

מרגישים מלבינים או כמו סוס עייף 
שכשל במרוץ רוצה לישון כבר ודי.