נכון שהבלוג הזה הוא סוג של במה

אבל לא את הסוג הזה של במות אני מחפשת.

בגרעין היה לנו ערב שנקרא 'ערב התפשטות' שבו כל אחד מציג בצורה אמנותית, אם זה שיר שמזדהים, ציור, משחק, ריקוד או אפילו סתם קטע קריאה, 

הוא היה מופיע עם הקטע שלו בפני כל הגרעין, ואחרכך היו קצת תגובות והרבה חומר למחשבה ובסיס לפתיחת שיחה. 

באותה התקופה שמחתי על ערב ההתפשטות (שאגב נקרא התפשטות לא מלשון להפשיט בגדים, אלא התפשטות, התרחבות, להרחיב את הידע וההכרה של כל אחד כלפי אחד אחר מתוך הגרעין) אבל גם לא היה לי כוח אליו.

אחרי שעזבתי אני מתגעגעת כל כך לגרעין ולא מבינה איך העזתי לזרוק את הזהב שיש לי בידיים. 

ועכשיו אני לבד ואני צריכה במה. במה קרובה.

יש לי במה בראש/יונה וולך

יש לי במה בראש
והיא מציאותית יותר מכל במה
וכשאני יורדת ממנה
אני יורדת לשפל המדרגה
יש לי תאטרון שלם בראש
ואני בו הגבור
וכשאני מכבה את האור
אני גמור
וכשאני מפסיק לשחק
מפסיקים חיי
וכשאני מוריד את המסך
מאחורי ריסי
אובדים כל ידידי
אהובי.
זכרונותי
צבעי
קסמיי
באות בהלותי
חרדותי
גויותי
עלבונותי.

מילים ולחן: ענבל פרלמוטר

פארנויה זמנית בעיה של ממש 
איך טבעתי פתאום בתוך בוץ שנקרש 
וכולם מסתכלים - אף אחד לא ניגש 
אפאטיה כללית זה דבר לא חדש. 

נבהלתי פתאום בתוך שקט אדום. 

בהלה קיומית מתעוררת עכשיו 
דמעה מתנפצת וכלום לא נרטב 
והכל מצטמצם למשפט במכתב 
שום דבר אחר לא נחשב. 

נבהלתי פתאום בתוך שקט אדום 

מי שאמר שאפשר לשמור על קשר מרחוק טעה

מי שאמר שבסוף יהיה טוב טעה

מי שאמר שבעזרת שיחה אפשר לפתור הכל טעה

מי שאמר שעם פשרות אפשר להסכים על הכל טעה

מי שאמר שיש דבר כזה חברים טעה

מי שאמר שיש דבר כזה הדדיות טעה

מי שאמר שהכל עובר בסופו של דבר טעה

כי אני כבר חודשיים לבד

כי כבר חודשיים אני מרגישה רע

ועצובה

כי כבר חודשיים החברים שלי טוענים שהם חברים אבל אני מרגישה רק את הניכור

מי שאמר שאפשר לסמוך על אחרים טעה..

אז טעיתי

ועכשיו אני אוכלת את הדייסה שבישלתי

כי אני כבר לא רואה לזה סוף

כי אני לא מצליחה להתמודד עם זה כבר

לוותר

לנסות לתקן את עצמי, אולי אני טועה, הרי אם היה חשוב לי הייתי עושה

אבל אני עושה

וזה לא מספיק להם

כי כשאני עושה יותר אז זה מציק להם 

וכל פעם מחדש אני זאת שלא בסדר, והם אף פעם לא יעצרו את עצמם לשאול מה הם עשו, אם בכלל עשו

ואף פעם לא יעצרו את עצמם וישאלו איך זה להיות במקום שלי, על קו התפר

נמאס לי לבכות, הדמעות שלי כבר צורבות על העיניים

הדמעות שלי ממחזרות את עצמן

ואני רוצה לברוח ואני רוצה לא לחשוב לא לראות

אני יודעת שהבור קרב אבל אני מגששת באפלה.. 

והבור הזה הוא כל כך שחור.. 

כל כך סופי וטוטאלי.