שלום, אני אנונימית בכיתה ז'.

לפי מה שאומרים, אני ילדה רזה,

אבל אני עוד לא הבנתי את זה.

אני עוד קטנה, והכל לפניי,

אבל הערכה העצמית שלי יורדת וצנחת מרגע לרגע.

בהתחלה זה התחיל בהשוואות מול חברות.

הן הרבה יותר רזות. חשבתי לעצמי.

אחר כך בא הכאב הגדול של לעמוד מול המראה ולהגיד לעצמי בראש

"שמנה. שמנה. כמה את אוכלת. תראי איך את נראית".

הקטע הזה פשוט שבר אותי.

מעך אותי.

פירק אותי.

לא נשאר לי עוד אוויר לנשימה.

באותו הרגע, נשבעתי לעצמי שלא אתחיל אם אנורקסיה.

למה? כי הרגשתי שזה כלכך קרוב אליי. וצדקתי.

הייתי אוכלת ארוחת עשר בבית ספר, כדי שלא ירגישו,

ואז באה הביתה ולא אוכלת כלום,

ומקללת את עצמי על כמה שאני אוכלת.

אחר כך הפסקתי עם זה, אבל עדיין כאב לי הלב.

לפני יותר משבוע הייתה לנו שקילה בבית ספר.

השמנתי.

כאב לי הלב. אני כבר לא יודעת מה לעשות.

שקעתי בתוך כל זה.

ואף אחד לא שם לב לכל מה שקורה.

אף אחד.

תנסו להתרחק זה, כמה שאפשר.