זה סיפור על ילדה, שלמרות האנורקסיה, החליטה לקחת את עצמה בידיים, ולצאת לדרך חדשה:
וכך כותבת The Girl next Door:
"לארוז חיים שלמים בקופסה, זו משימה קשה.
כל האהבות, וכל הזיכרונות,
כל השקרים, וכל הבגידות,
כל החיוכים, וכל השתיקות.
וכמה שמוזר, ישמע הדבר,
כל התקופה שלי פה, בחברת השקופות,
הייתה חוויה של פעם בחיים,
ובכל זאת, לחיי ההבדל הדק בינינו:
אני עדיין זוכרת איך הייתי לפני,
ואולי גם אתן.
ולמרות, שכולכן מדהימות,
אתן לא יכולות לעזור לי,
אתן לא יכולות לעזור לעצמיכן,
וככה לא מחלימים,
כשכל אחת פה, מגלה לשניה,
היכן השירותים.
להקיא, לשלשל, ולזרוק את האוכל-
העיסוק המועדף על כולנו, מצאת החמה,
ועד צאת הנשמה.
כי אהבה אמיתית, תמיד לימדנו אחת את השניה,
זה למות בשדה הקרב.
וכנראה, שבפעם הראשונה בחיים, אמא טעתה,
כשחשבה שיהיה לי טוב איתכן, כי הרי אתן כמוני,
בשביל כולם, חסר לנו בורג או שניים,
ורק אנחנו ראינו בזה דרך חיים.
כנראה שגם אנחנו בילבלנו לא פעם בין השבילים,
כי זה לא חיים-
זה מוות.
ואני, לא רוצה למות.
אני רוצה לצעוד ברחובות, בראש מורם,
מבלי שאנשים ינעצו עניים, יתהו ויצביעו:
"אנורקסית [...] איך היא יכלה לעשות את זה לעצמה?"
כי גם לי אין ממש את התשובה.
אני מקווה שעד שאחלים, כולכן עדיין תהיו בחיים,
כדי שאוכל להתגאות ולהראות שעשיתי את זה.
אבל בעצם, למה לשקר?
אני לא חושבת שאבוא לבקר.
אתן, סוג של עבר מתוק מסוכר,
שאת טעמו כבר הספקתי לשכוח,
ומעכשיו אתן רק תמונה, עמוק באדמה, ומספר טלפון,
שגם אותו אזרוק לפח, כשלא תראו.
כי את האנורקסיה שלי אסור יותר לדחוף לארון,
שם אין לה יותר מקום-
מקומה בזבל"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
