ההמ, חשבתי על לכתוב את זה, הרבה זמן.... הרבה מאוד, והנה סוף סוף אני עושה את זה בחמש בבוקר, אחרי בולמוס שלא הצלחתי לישון אחריו, נהדר. אז אני אתחיל בכך שאומר שאני לא רזה, נוסף לכך, אני גם לא שמנה. אני 57 קילוגרמים על 174 סנטימטרים. בכל אופן, אני אפילו זוכרת איפה הכל התחיל, כיתה ד', עברתי דירה. עד אז התגוררתי ליד סבתא שלי וכל הארוחות שלי היו אצלה, מסודרות ונוסף לכך הייתי מאוד אקטיבית, הייתי בהתעמלות אומנותית, רקדתי בלט ובאופן כללי, התרוצצתי מעל מה שיכולתי להכניס לפה. כל התקופה הזו נגמרה ברגע שאמא שלי נישאה מחדש ובעצם עברתי לגור בעיר אחרת. אמא שלי ובעלה היו עובדים במשך כל היום ואילו אני הייתי נשארת בבית, להכין לעצמי את האוכל, כבר בכיתה ד'. הם תמיד היו משאירים 20 שקלים, שהיו מספקים לי פיצה וקולה ואולי איזה חבילת קלפים של קטנטנות. אבל בעיקר פיצה, בעיקר קולה.

אחרי שהעליתי במשקל הייתי בערך 43 קילו בתחילת כיתה ה', אני זוכרת כי אני הייתי בין אלו ששקלו הכי הרבה בכיתה שלי, 43 קילו בגיל 10. ובכן, המשכתי לאכול אבל מאז שאני רק זוכרת את עצמי הייתי מכניסה את הבטן. רוב הזמן. כל הזמן. בכיתה ו' אחי הגדול התחיל לעבוד בחברה "הרבלייף" ואני, שתמיד התלוננה על המשקל (באותו זמן כבר שקלתי 48) ביקשתי שיעזור לי, שיביא לי ממש שיש לו. אמא שלי הסכימה, גם היא סוג של כפייתית. אני לא יודעת אם היא אי פעם הייתה מופרעת אכילה, אבל היא תמיד שמרה על גזרה, היו תקופות בהן היא אכלה סלט ביום ושתתה קפה, אז זה נראה לי נורמאלי. אז אח שלי הביא לי ועשיתי דיאטה של שני שייקים ביום וארוחה אחת נורמלית, באותה השנה אמא שלי הייתה מובטלת, אני זוכרת כי זה היה בדיוק שנה והיא הכינה לי כל יום את ארוחת הצהריים. לאחר התמדה מרובה שקלתי 42, לא הרגשתי רזה בכלל, רציתי... עוד.

אבל השייקים נגמרו, אמא שלי החליטה שעכשיו אני יכולה לשמור על עצמי, אבל אני... לא עשיתי כפי שצריך. התחלתי לאכול חופשי, לא שמתי על כלום ולא שמרתי ובתחילת כיתה ז' (גם גבהתי, אגב, בערך 1.65) כבר שקלתי 53 קילוגרם, כאשר למבנה שלי זה משקל לא קטן (אני צרה, 5'-8' באינצ'ים ו14, 20 בסנטימטרים). הכרתי את אחת החברות הטובות שלי שתמיד הייתה בדיאטה, עד היום, היא סופרת 1200 קלוריות ביום (וכמובן שיש לה את חטאיה, כי אחרת, היא כבר הייתה דקיקה לחלוטין). ככה התחלתי לעשות את הדיאטה שלי עם עצמי, שלא הלכה הרבה ואני גבהתי וגבהתי ולקראת תחילת כיתה ח' שקלתי 57 קילוגרם, אני זוכרת שהייתי שותה בקבוקים גדולים של מים, ועולה על המשקל. מודדת בגדים, עולה על המשקל. מורידה את כל הבגדים, עולה על המשקל. צריכה ללכת לשירותים? עולה על המשקל וכשמסיימת שוב עולה על המשקל, לראות כמה הורדתי. החיים שלי סבבו סביב המשקל.

עד אמצע כיתה ח' כבר שקלתי 66, במשך ימים אכלתי שוקולד, הנורא מכל הוא שבפורים הביאו משלוחי מנות והיו לי בולמוסים עצומים איתם, אכלתי הרבה מאוד ואז קיללתי וייסרתי את עצמי לא לאכול. וזה כמובן עד שהגיע המשלוח הבא. בגובה הנוכחי שלי, 174. הלכתי לדיאטנית, אבל ירדתי רק קילו ולא הצלחתי לשמור על התפריט ואז הגיע הזמן המיוחל בפסח בו טסתי לארצות הברית, כשחזרתי שקלתי 63 וזה תימרן אותי, עד החופש הגדול כבר שקלתי 58, הייתי גאה בעצמי, ממש גאה בעצמי... הייתי... מאושרת. בתחילת כיתה ט', שזו למעשה השנה, בשבועיים הראשונים ירדתי ל56.6 קילוגרם, המשקל הכי נמוך שלי בגובה הזה עד היום. הייתי כל כך מאושרת שהרשיתי לעצמי לאכול ומאותו הרגע שנשקלתי במשקל הזה, נתתי לעצמי כרטיס חושפי לאוכל.

כשאח שלי החליט לקחת את המשקל לדירה שלו, החבאתי אותו לזמן מה. (למען הרקורד, אח שלי בדיאטת השמנה, הוא רזה מדי והוא אף פעם לא משמין. קללת הגנים) לבסוף המשקל הלך, ואיתו היה לי רומן אהבים והפסקתי להתעסק במשקל, התחלתי להתעסק יותר באיפור, לבוש, חברים חדשים (כי עברתי בית ספר) ולא הרגשתי טוב עם הגוף שלי, אבל היו לי את הפנים שלי ואיתם יכולתי להרגיש כוסית על אפילו כשהייתי ממש שמנה. אז השמנתי, והשמנתי עוד ועוד עד שהגעתי למקום האיום בו שקלתי 64 ואז באותו הזמן אני וחברה שלי, בסוף חופשת שבועות החלטנו לעלות על דיאטה.

ורזיתי, עשיתי ספורט באמת והגעתי לאיפה שאני עכשיו. אבל אני לא נורמאלית, אני לא אוכלת כמו אדם נורמאלי, וזה בכלל לא משנה אם אני ממש דקיקה או לא. ההגיון שלי גובר על הדחף. לא פעם הרגשתי את הצורך המטורף להקיא את כל מה שאכלתי, בעיקר בבולמוסים ענקיים, אני יכולה לזכור עכשיו את חלקם: קופסה של גלידה, כריך שוקולד מלחם לבן, חצי עוגה, וזה עוד מקרה טוב. אחרים היו בערך חבילה שלמה של שוקולדים, חפיסות שוקולד, קערות של קורנפלקס, גלידות וארטיקים, כאלו. אבל מעולם לא הקאתי, לא העזתי ללמוד את היכולת הזו כי ידעתי שמהרגע בו אלמד כיצד להקיא,  אני אגיד לעצמי בכל פעם "טוב, רק פעם אחת... זה באמת יותר מדי" וכך זה יהיה בכל פעם, רק פעם אחת... נכון?

אני זוכרת שהיו ימים בהם לא אכלתי 3 ימים ושרדתי על דיאט קולה ואולי חטיף אנרגיה של 90 קלוריות ביום. אני זוכרת שבפעמים שכן הרשיתי לעצמי לאכול זה היה שתי פרוסות לחם קל (36 קלוריות לפרוסה) ופרוסת גבינה צהובה 9% (עכשיו כבר יש 5%, אז אני קונה 5%). אני זוכרת שאכלתי את זה במשך 3 או ארבע שעות, ראיתי שני סרטים תוך כדי אכילה. פיררתי את הכל לפירורים קטנים ואכלתי את הפירורים בביסים זעירים, תיזהרי, יקירה, שלא תגמרי הכל מהצלחת. אני יכולה עד עכשיו להרגיש את גרעיני החמניה שבתוך הלחם נרמסים תחת שיני, ואת הלחם מתמוסס ברוק.

יש ימים בהם אני שותה דיאט קולה (שהפכה להתמכרות עבורי שמסתכמת בשלושה בקבוקים ביום) ואוכלת רק גזרים וכרוב. הם ממלאים אותי בצורה משביעה ויוצאים החוצה מעצם היותם בלתי אפשריים לעיכול. ובכן, הסיבה שאני כרגע כותבת את זה היא שהיום אכלתי קופסת גלידה שוקו-צ'יפ, מנה חמה של נודלס בסגנון תאילנדי, חצי עוגת ביסקוויט וכריך נוטלה מלחם לבן. אחרי שנגעלתי מעצמי הלכתי 8 קילומטר, ברגע זה ממש אני שוקלת 58.8, בבוקר שקלתי 58.3. לרגע בסביבות שעה 4 וחצי רציתי להקיא, חשבתי, חצי עוגה? בחורה, הגזמת, יותר מדי... אבל וויתרתי. גלשתי לבלוג הזה ונכנסתי לקישור שהופיע לפני כמה חודשים ליוטיוב "מה הפסדתי עם הפרעת האכילה שלי?" ואיכשהו, אני מתה להפסיד את כל אלו, אני מתביישת אפילו עכשיו לקרוא לעצמי "מופרעת אכילה" איזה מן מופרעת אכילה אני ששוקלת ככה? זאת בושה. אבל לא איכפת לי, ברגע שאלחץ "Send" זה יהיה זה.

עכשיו אני לועסת מסטיק, מתכננת את האי אכילה שלי מחר, את הספורט, את ה-12 קילומטרים ביום למחרת.

אני לא אהיה אנורקטית, אני חכמה מדי בשביל לעשות את זה לעצמי, אילו רציתי יכולתי, אבל זה מפחיד אותי יותר מדי, אחרי שניסיתי לסתום את הפה לכמה ימים (והצלחתי).

אבל אני יודעת שיש לי בעיה, שהיא בעיקר, אני עצמי.

אני מקווה שאמצא את הדרך לאהוב את הגוף שלי, בלי לאמץ לחיקי את המחלה. השאלה היא, האם זה באמת אפשרי?