היא לא הייתה כ"כ מיוחדת, לא היה בה שום דבר מיוחד. ילדה שמנמנה אחת, עוד ילדה בכיתה.

אני חושבת שהיא התחילה דיאטה, בכיתה ח' בערך, תחילה ח'. היא ירדה במשקל, ועוד ירדה, שמונה קילו חביבים. החמיאו לה, ועודדו אותה, והמשיכו והמשיכו להגיד לה כמה שיפה לה ככה.

יום אחד הדיאטה עצרה, ככה, כמו כל דיאטה. אני חושבת שהאכזבה הייתה גדולה. חודש עבר, חודשיים עברו, ושום גרם, או קילו נעלמו. 'לפספס ארוחות זה בסדר', כך היא חשבה, 'לא להביא כריך זה בסדר', כך היא הייתה בטוחה. 'שווה להרעיב כדי להיות רזה', ככה יצאו המילים מפיה, והיא חשבה שזה הגיוני למדי.  היא יום אחד אכלה משהו אחד יותר מדי ואמרה לעצמה שלעולם לא תהיה רזה, כי אין לה שליטה על האוכל שלה.

כולם שכחו שהיא רזתה או ירדה קילו אחד בכלל, אף אחד לא זכר שהיה מאמץ שכזה בכלל. ופתאום בתחילה כיתה ט', הבום הגיע. היא ירדה וירדה בפלאים, בנמרצות, קילו אחר קילו אחר קילו נשרו ממנה, כולם כ"כ החמיאו וכ"כ אמרו שיפה לה ככה, אמרו שמאז שהיא רזתה היא גם נראית יותר יפה.

אמרו לה 'כל הכבוד', ו'איך עשית את זה?' והמון המון 'וואו' נלהבים. כששאלו איך היא ירדה את כל זה היא התלבטה מעט ואמרה 'דיאטה רגילה'. ואם שאלו לפירוט הייתה אומרת 'לפי קלוריות', אף אחד משום מה לא באמת הבין.

ואני ידעתי, אני ידעתי שהיא נלחמה על כל גרם, התעללה בגופה ובנפשה להוריד את זה, החיוורון השתלם, כך היא בטוחה. הסבל שווה את זה, חיזקה את עצמה.

ואני בתוכי ידעתי, שכלום לא שווה את הסבל שהיא עברה, את הסבל שהיא עוברת.

אני בטוחה שלחיות חיים נורמאליים יותר משתלם, אני בטוחה שהיא רוצה שלשאלה 'איך עשית את זה?' תהיה תשובה אמיתית, שאפשר להגיד עם חיוך, לא מזויף.

אני בטוחה ואני יודעת כמה שהילדה הזאת רוצה את החיים שלה בחזרה,

אני בטוחה ואני יודעת, כמה אני רוצה את החיים שלי בחזרה.

כי הילדה הזאת, היא אני.

תסלחו לי על הבלאגן בבלוג, אני מסדרת מחדש את הפוסטים, הרשימות והעיצוב בשביל שיהיה לכם הרבה יותר נוח להתמצא ובשביל להקל על עצמי. אתם מוזמנים להמשיך לשלוח לי מיילים ולפרסם את הסיפורים האישיים שלכם, המחשבות שלכם וסתם להתייעץ.